מנקה את הפה

שלום.

הייתי פה פעם,לא?....


המון דברים קורים בזמן האחרון, המון דברים קורים לנו, בתוך זה לי, אבל מעט לי ובעיקר לנו..
החלטנו החלטות כלכליות למען עתיד טוב יותר ומזרח תיכון חדש, הבוקר חתמתי חוזה על דירה חדשה, יותר נכון- חדרון. זול וקטן אך מתקבל על הדעת, ממש מול הנו-לימיט, במקרה....
בתקווה שכל הזול הזה והחיסכון הזה יובילו לשיפור ניכר בכיסינו הריקים.
משפטים מרחפים באוויר, חתונה וילד, בית, לימודים....
אני מרשה לעצמי להתמסר יותר ויותר לחלומות, כבר מותר לי.

אני בכלל לא נכנסת לכלוב כבר, גיליתי שזה סתם מעורר בי רגשות שליליים, לא יודעת למה, אולי כי אני מעדיפה להסתתר בתוך עצמי מאשר לדעת לפרטים את האמיתות האוביקטייביות שאותן קשה לי להכיל.
מי אמר שחייבים להתעורר?

יש כל כך הרבה מה לעשות, הרכבת גועשת ומטרטרת לעולם אינה עוצרת ואין לה תחנה, אני רק יכולה לרוץ בין הקרונות ולהתסכל מהחלונות על הנוף שחולף בלי הבחנה...
(אל תשאלו אותי מה זה היה )
אבל פתאום חשבתי שאם זה ככה ואלו החיים בעצם אז זה רק בידיים שלי לקחת הפסקה, לא תינתן לי ממעלה, לא יעצרו בשבילי שום דבר, זה תלוי רק בי, אם אני צריכה רגע מנוחה להוריד את הרגל ולעצור.
אז אני רגע עוצרת.
למרות הכביסה, למרות הקניות, האריזות, הקרטונים, החברים (מי?)
רגע. רגע.

הפוסט הזה רק בשבילי.

ופתאום שזה רק בשבילי בכלל אין לי מה להגיד- את הכל אני כבר יודעת.