חזרתי.
הבית הוא רק בית. קירות. קצת קר. ריח רע ממקור לא מוסבר. מכתבים בתיבה.
אם יש מקום שאליו אני שייכת זה לצידך.
איני מוצאת שוב אף חלקה אחת להנטע בה.
מקומי בטח לא כאן, בכלוב.
איני אטרקציה, איני בעין הסערה, כבר מזמן שלא שייכת.
ולא רוצה.
אם הייתי יותר חזקה לא הייתי קוראת עמוד אחד נוסף, לא כותבת אף פסקה, מתנתקת ונעלמת ושומרת על כל זה בשבילך.
צמוד לקיר שבמלון, תלויה על הוו של הוילון, צילמת אותי, בעיניים קשורות מוצצת לך.
מה אני צריכה יותר מזה?
מה יותר מהקסם הבלעדי שהיה ביני לבינך?
אם אני שייכת לאנשהו זה לידך.
האם זה עלבון כמה בקלות אני מסוגלת להתנדף בלי להיות חוסר?
אני יודעת שמחר לפני ההופעה, תשב מול המראה המוארת ותתאפר, אתה תסדר את הצעצועים הקטנים שאספת מביצי-הפתעה, תסתכל במראה ותחפש אותי מאחורייך.
מה זה שבוע? תקופת חיים.
שנינו יורדים בכיכר סינטגמה, דרך המדרחוב האירופאי כל הדרך לפיראוס, אנחנו שרים את השיר המתבקש, אנחנו מסתכלים במפה, לא הערכנו נכון את הדרך, איזור מוסכים ותעשייה שאין לו סוף, כבר שעה שאנחנו הולכים ואיפה המוזיאון הזה בכלל אבל למי אכפת, אנחנו הולכים כל הדרך וצוחקים על עצמנו, עוצרים ליד תחנת אוטובוס שמציגה תמונה מצילומי בדסמ, רק השבוע בפיראוס 117, תערוכה ומופע...
אחנו יורדים מהאקרופוליס לטיילת הריקה המשובללת בקור לאכול סופלה שוקולד חם וקרפ-קרמל בבית קפה קטן, מותר לעשן בכל מקום...
בשוק של פלאקה אני קונה כובע עם פרווה תוך שלושים שניות, הקנייה הכי מהירה בעולם,
בכל העיר שתולים עצי קלמנטינה, אנחנו מסתובבים כמו עליסה בגנים הלאומיים, אני מתפתה לבסוף ומרימה את הפרי הכתמתם מהרצפה, אחר-כך מסבירים לי את מה שלשוני כבר הבינה- זה עץ נוי ופרותיו אינם אכילים, אבל אותנו זה מצחיק כשאני משתנקת ויורקת את הפלח לאשפה.
כל ערב אני יושבת על הבאר עם כוס קאמפרי ומסתכלת על ההופעה, אני כבר יודעת לספר לך אחר כך מי הקדים ומי איחר ומה השתפר ומה אהבתי, אני מסתכלת על הגוף שלך על הבמה ומעריצה כל שריר....
בלילה אני שוכבת איתך בתאווה שאינה יודעת שובע ונרדמת חבוקה איתך.
מה זה שבוע?
הטיסה חזרה הייתה אימה צרופה.
השלג התחיל לרדת חצי שעה אחרי שנפרדנו בתחנת האוטובוס, דרך החלון הסתכלתי על הגשם ולקח לי זמן להבין שמשהו מוזר בגשם הזה שיורד לאט לאט לאט ומרחף כאחוז דיבוק או שעשוע מהרוחות האיומות שבחוץ, עטופה בפרוות המעיל החדש אני נמלאת בעונג למראה הפתיתים ההולכים ומתמלאים, מכונית עוצרת ברמזור,הנהג רוכן לעבר האישה ומנשק אותה, אני חושבת עלייך...
אני מכינה את עצמי לטיסה מתנדנדת אבל לא יכולתי לצפות שזה יהיה עד כדי כך מפחיד ועד כדי כך חסר אונים ואני יושבת לבד, בספסל האחרון ואף אחד לא יושב לידי, אני רואה את הזוג שהיה לפני בבורדינג, או ליתר דיוק אני רואה את הגב של הבחור, רוכן-עוטף-מגונן על הבחורה ואת אצבעותיה לופתות את זרועו בכוח, הדמעות משתחררות לי בלי כוונה.
חזרתי.
זה רק בית.
בלעדייך זה לא הביתה ממילא.
אם יש מקום שאליו אני שייכת- זה איתך.
תחזור מהר ואל תסע יותר,
יותר אל תסע....
לפני 16 שנים. 17 בפברואר 2008 בשעה 3:30
