מנקה את הפה

אני לא יודעת איך זה יתגלגל להיות
איך נחייה את חיינו זה לצד זה ולפעמים בפינת רחוב נתחבק ונצמד ונפרד ונשמור סוד
איך נסתכל ממרחק זה על זה לצמיחה, לכמילה, לחידוש, לנבילה, לפרח, לפרי, לשלכת
וכל מסלולי החיים יעברו אותנו אבל מתצפית נוחה, במרחק נגיעה, במרחק מניעה, במרחק ביטחון,
תמיד שייכת ולא שייכת.
הלב מול הדעת, היד מול הרגל, נמשך ועוצר, נשלח ועוצר, הבלתי נמנע והנמנע, זירת הקרב הקטנה שלנו מימים ימימה.
תבין, הרי ישנו בלתי נמנע, בהתרחבות האישונים והנחיריים, בכוח שטובע מבפנים להתחבר,
בחיוך המנומנם, בנשימה, באנחת הרווחה ותמיד השאלה (האם נשמתי עד עכשיו?)
ובכל כוחי אשמור על הנמנע- ואמנע.
הדעת מנצחת את הלב, הרגל את היד, העוצר את הנשלח.
אבל איך יראו חיים שלמים ככה?
האם ינטש הקרב?
האם זה יתפוגג?
המקום שלי אחר משלך,
אני כבר בחרתי.
ולכן אני גם יודעת, זו לא הבחירה, האהבה, השמחה וההתלהבות מהדרך שלי עם אחר שתקבע.
בחרתי נכונה, אבל עדיין,
אתה אתה.
תמיד עיניי נחות עלייך בפליאה ותמיד אתה כל כך יפה, כל כך כל כך יפה, הלב שלי רוקד.
הלוואי ויכולת לראות את פנייך כפי שהן נראות דרך עיניי.
לאהוב את הלב שלך כפי שהלב שלי אוהב אותו,
לחבק כל רעד, כל חולשת עצבים, כל פחד שלך בחמלה שכזו,
אני אוהבת אותך בשבילך כפי שאתה אוהב אותי בשבילי.
כל האהבות שיש ביננו,
שוב אני מונה בפעימות, אח, בן, אהוב, חבר...
איך אפשר לאהוב ככה ולריב ככה?

שתדע, שטוב לי, שתדע שאני יודעת שבחרתי טוב, שאני אוהבת ונאהבת והוא המפתח שלי,
אבל תדע, זה כואב לי,
לדמיין אותך צופה מהצד בבטן, בחופה...
דוד, לא אבא.
הדוד הכי הכי טוב.
הדוד המגניב הזה...

אני אוהב אותך כל החיים שלי,
אני חושבת שתמיד אבכה גם (כמובן שגם עכשיו) כשאתוודה על האהבה הזו,
ואמשיך להתוודות עליה,
אני לא רוצה בסוד.

אין רע בה.
אין רע בה.
אין רע בה.

בחרנו נכון.

כשראיתי אותה, חשבתי, אני אשמח שהיא תהיה במשפחה.
זה מה שחשבתי.
בתוך ליבי פנימה, אנחנו משפחה.
אולי קצת מוזרה, אבל עדיין.

אל תמנע אותי אף פעם, בבקשה.
אל תחשוב אף פעם שיש בה רע,
גם כשיתמלא ליבך עד מלואו באחרת,
אל תדחוק אותי,
אני למדתי באמת,
על אף שידי אחוזה בידו, בבטחון, באהבה, בבחירה שוב ושוב ושוב,
תמיד ישאר מקומך.

יפה וגם נעים,
יפה דודי,
דומה לצבי ולעופר איילים....

(למה זה כואב ככה? מאיפה הבכי הזה מגיע?)



על הסף
נתן אלתרמן

פתאום כמו נושר החיץ
וזמן עומד ואינו נע
ושוב אני רואה פנייך
כמו בפעם הראשונה

כאילו שב בלי דעת למה
אותו הערב הדועך
אשר מבלי משים חלם לי
אותך, אותך את כל כולך

אולי בך מאז לא הגיתי
ולכן את עמי כחותם
אולי מעולם לא היית לי
ולכן לי היית לעולם

זה בלי משים נשאר שכוח
לכן זה בלי משים חזר
זה לא היה שמור על לוח
ומשום כך זה לא הופר

זו לא היית אמת ניצחת
לכן זה לא היה כזב
וכך בלי טעם ובלי שחר
חיכה מתוח על הסף

חוט שחמק מידיים
הוא חוט אשר לא ינתק
מה שכתוב על המים
לעולם לא ימחק

הנה עולה את אי משמה
מתוך הזמן אשר נמוג
כזוהר נעורים שתמו
ושנשארת בהם כשחוק

אולי זה אשר שביקשנו
ושחלף בטרם בא
ושעל כן תמיד חדש הוא
ושב פתאום ובלי סיבה