אובדן אמונה. בעצם, מתי הייתה אמונה לאבד?
אני נשמעת חזקה רק כשאתה חלש, מקווה כשאתה מיואש,
אבל בעצם אין בזה אמת.
שוב נשארתי בבית. מחלה שלא חולפת, גוף שאין לו כוח לנצח ואין לו כוח להפסיד, גורר חולי טורדני.
אותם נושאים שלא חולפים, אותן המפלצות, צעקתי עד שבכית. עד שהתסכול שלי והייאוש שלי הגיעו עד אלייך. גועל נפש. ומה כבר יכולתי להגיד לך?
תפסיק להציע פתרונות. תפסיק להגיד לי לקום ולעשות, גם לא דבר אחד.
מובסת.
את הכסף שההורים שלי נתנו לי שרפתי עד השקל האחרון, כמו אדם מורעב, זה לופ.
כיש לך אתה אף פעם לא מבזבז ככה.
כשאין לך ואין לך ואין לך ואין לך ואז פתאום קצת יש כל איפוק עף מהחלון. אני בכלל לא מבינה לאן הלך הכסף. אני שונאת את העיר הזו.
העבודה חונקת אותי. אני לא יודעת לעבוד. לא נשארים חיים, לא נשאר כוח. למה אני עושה את זה לעצמי? שנה אחר שנה? למה לא יכולתי להיות פחות גאוותנית? למה לא יכולתי ללכת לעבוד באיזו עבודה מטומטמת? למה אני חוזרת כל פעם לילדים למרות שאני יודעת כמה זה לוקח ממני?
עוד זמן מה כבר לא תהיה בחירה.
אלו יהיו הילדים שלי הפרטיים. לא אוכל לקחת חופשת מחלה מהם.
אז למה אני מסוגלת עד אז להיות צעירה? למה אני מרגישה שאני היחידה שצריכה לקום בשש וחצי כל בוקר וכל שאר בני גילי יוצאים לבלות? למה אני עם תינוק לא שלי יום אחר יום להוציא עליו את כל משאבי הסבלנות והנתינה עד שבסוף היום אני קיפוד עצבני לכל מי שבאמת אכפת לי ממנו?
למה למרות כל זה לא נשאר שקל מהמשכורת???
לקחתי 4 ימי מחלה החודש. זה 1000 ש"ח פחות.
הרופא נתן מירשם לסטרואידים ואנטיביוטיקה. אין לי כסף לקנות.
ונייר טואלט. ונגמר האוכל. ואני במחזור ואין לי תחבושות.
כולם עוזרים. אז למה עדיין אין?????
לא רוצה לחיות כאן.
לא רצה לחיות בכלל.
אני לא יודעת להסתדר עם זה.
יום שלם על הספה. לא הקמתי את עצמי להתקלח.
נמאס לי להיות אדם שבור.
נמאס לי מעצמי.
לא רוצה.
אני לא רוצה.
אני לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצהלארוצהלארוצהלאקרוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלאקרוצנהלארוצהלארוצה
אין פתרונות.
טעות גדולה.
זה מרגיש כמו טעות אחת גדולה.
או רצף של בחירות שגויות.
אלימות.
המון עצבים.
הכל מתוח.
כעס גם.
אין פתרונות.
אין ברירה.
הכל כסף. הכל כסף.
שונאת.
לפני 16 שנים. 30 במרץ 2008 בשעה 14:43
