מנקה את הפה

עזבי, אפילו אם לא תכתבי, שיהיה לך, למקרה ש....

מזג האוויר עורר את מפלצות האלרגיה משנת החורף, הרשתי לעצמי יום חופש.
אבל גם, תסכולים, כעסים, מרמור ועייפות, הרשתי לעצמי יום חופש.
כל העולם כולו הורים צרים מאוד וכמה זה לא בסדר לקחת יום חופש ככה באמצע השבוע בלי סיבה סופנית. גם כן כל הקיבוצניקיות הזו...
אבא שלי חגג 60 עכשיו, הוא רזה ויפה עדיין, זה אולי נשמע אדיפלי אבל אם היית רואים הייתם מבינים, הוא אחד מאלו שלא מזדקנים, שנשארים חתיכים גם בגיל 60 ועדיין גורמים לנשים לצחקק כמו שעשה בגיל 18. זה קטע. כבר התרגלתי למשפט הקבוע שנאמר בסומק קל: "אבא שלך גבר נאה". כן... אבא שלי גבר נאה, בן 60, יש לו גנים ג'ינג'ים, הוא עובד במוסך של כלים חקלאיים, הוא עובד 10-12 שעות ביום. יש לו כתמי שמש חשודים מאחורי האוזן ומעל הגבה, הוא שזוף מדי.
הוא עייף. הוא מאוד עייף. אני מכירה אותו טוב. הוא הבלדה לעוזב קיבוץ, ילד השמש שעזב, אבל העקרונות חרותים עמוק עמוק בכל מעשיו-
מעבודה לא מתחמקים, נעבוד עד מוות, העבודה היא חיינו, העבודה משחררת.
יצרנות ותועלת, תרומה חברתית, אידיאלים.
ותראו את ביתו הקטנה, ככה סתם בלי סיבה, לוקחת יום חופש.
אוי לבושה....

אני מסרבת, אני מתנגדת, אני לא מוכנה שהעבודה תהיה כל חיי. אני לא מסכימה שכל הכוחות ימוצו במסגרת שעות העבודה ולשארית העלובה אקרא חיי.
חיייבת להיות דרך אחרת.
אבל בנתיים, רק יום חופש.
לאחי יפה התואר יום הולדת, יש להיות ולעודד ולחבוק ולשמח, שלא יפול מדי לתהום ימי ההולדת הגדולה. אלך להכין לו סלט גדול עם בצל. סלט תמיד משמח.
בנתיים אשתה קפה, לאט.
אולי סוף סוף אנקה כאן קצת ואסדר, אולי אתלה וילונות.

ודווקא נחמד לי שחם. להסתובב בפיג'מה מינימליסטית, יחפה. העיקר יחפה.
הרוח חמה ואני רק שומעת את המים קוראים לי.
הנחל, הנחל.... הכמיהה מתחילה.
פעם הכרתי גדות חבויות, אפשר היה להתגנב בהחבא דרך שדות הקיבוצים, לחנות את האוטו בתוך השיחים, להתפשט.
להכנס למים, שלגים מפשירים, העור מאדים בעונג, הרוח חמה, הזרם קר.

מים מים מים מים

פתאום אני חושבת, אם רק אלך למים משהו יקרה.
הפקק ישתחרר,
אולי תחזור ההשראה.

ובתל אביב יש רק ים. הים לא שר לי.

אני רוצה את הנחל, הזרם המתמיד, הלאה הלאה הלאה, הוא גובר על סלעים, הוא סוחף ענפים, הוא לוקח אותי, שום דבר לא יעצור את הנחל, שום דבר לא יעצור אותי.
אני רוצה את הנחל, המים צלולים צלולים, האשדים המתיזים, הפכפוך שר.
את אני שבנחל, האמזונה מהגדה הבוצית, הרגל היחפה נצמדת למתאר הסלע המרוכך, ענף קנה שבור ביד, עירום פשוט. את השיער הארוך שלי לא אמצא בנחל אבל גם הוא יבוא איתי.

רוח חמה מהחלון בתל אביב לוחשת לי צוחקת, צפונה, צפונה מכאן, הביתה הביתה, אל המים.

יום חופש- לבית זמני לסדר, לבית נצחי לכמוהה, לעצמי, להיות לתת.

מקלחת בשביל התחלה.