מנקה את הפה

הוא מורכב להבנה, הוא פשוט לרגש, הוא אומר שיקח אותי אליו ללא הסתייגויות, לנצח, להחזיק אותי בכפו הגדולה, הוא מזמין אותי לעבור בשער, הוא מחייך מן העבר השני בהבטחה גדולה, רק כמה דברים הוא רוצה ממני, רק כמה דברים קטנים תמורת אהבתו הגדולה.

הוא מבקש בדרכי נועם שאשטח על האדמה, פני למטה, ערומה,
הוא מבקש שאתבוסס בזוהמה, שאחוש בה נדבקת לבשרי,
הוא מבקש שאספר לו הכל ולא אשמיט אף פרט, אני יודעת שאם אסתיר ממנו הוא ידע.
את כל עוונותיי, את חולשתי, את ויתוריי, את עצלנותי, את כיעורי, את כאביי,
הוא רוצה שאת הכל אפקיד בזרועותייו, סאה גדושה של תרעלה, הוא יקח מעליי.
הוא מבטיח לי, אם אעשה זאת, הוא מבטיח לי, הוא ישטוף אותי בעצמו, במו ידייו,
הוא משאיר אותי להתפורר אך אני חשה בו צופה ממעל, בריחוק מה, מוכן בכל רגע לעוט עליי, מחכה לשניית האמת הצלולה, לרגע האל-חזור, בו אהיה מרוקנת כתוף והוא יוכל לנגן עליי את הלמות ליבו.

הוא מבקש שאפקיד בידייו את חיי.

אני שכובה תחת השמיים, לחיים או למוות, תחתיו. הוא יחליט אם להעניק לי את נשימתי הבאה, הוא יחליט אם אראה אור יום. אני יראה אך אני מתמסרת,
עשה בי כרצונך.

אני בוטחת בך, החלט בשבילי, תן דינך על אמתך.

אל המים אני נכנסת בוכה, בליבי כבר נפרדתי מחיי, מהוריי, מאהוביי, מהשמש,
אני רוצה להיות מאוחדת עם המוות, לדעת את וודאותו לעומקה, להאמין עד תום באדוני,
רגליי מגשגשות אחר הקרקעית, דגים זעירים מכרסמים בעקביי,
עושי דברו עומדים מצדדי, מילים נאמרות, האם זה הספד עליי?

ואז מורד ראשי אל המים,
המים בנחיריי, המים בעיניי, המים בשערי, המים בי ואני במים,
הרגע נמשך כמאה, כל צליל נעלם, אין רוח, אין אור, אין דבר מלבדי,
העלובה, הקטנה, בשמלתי הכחולה, אין בי גאווה, אין מרד, אין שאלה, אין אחרת,
אני השייכת בכל תא מתאי לאדוני אשר כרצונו יעשה אם להוולד מהמים האלו או לא.

רגע קצר הנמשך כמאה , גופי כבד כמשקולות כאשר אני נמשכת מן המים,
באיטיות, כמתה, אני מרגישה מתה.
השמש פוגעת בעיניי.
המים נפלטים מגרוני.
הרוח על פני המים.
אני עומדת ומפנה פניי אליו, עיניי עצומות ואני צוחקת.
את גופי המת השארתי על הקרקעית
מעתה יש לי לב חדש, גוף חדש, כל כולו שלו.
על פי דברו.
על פי אומרו.
אמתו ושפחתו.
ביתו ואהובתו.
לאדוני התהילה.