מנקה את הפה

ציטוט מתגובה של NUMB לפוסט של אתמול:
"ברוסית יש משפט כזה שבתרגום אומר - עם אהובך גם בתוך אוהל יהיה גן עדן.
מעניין אם מי שכתב אותו גר פעם באוהל?"

קשה לי לפעמים לזכור את המטרות שהצבתי לעצמי לטווח ארוך. הרי אנחנו לא פה במקרה.
הוא בפורטוגל בגלל הכסף-לא בגלל ההנאה
אני בעבודה הזו בגלל הכסף-לא בגלל ההנאה
אנחנו בדירה הזו בדרום העיר בגלל הכסף-לא בגלל ההנאה.

וזה בסדר לא לאהוב את זה, זה בסדר לכעוס. צריך רק להזכר. כי האמת היא שלא רציתי לחזור לעבוד עם ילד אבל בחרתי לעשות את זה כי המשכורת גבוהה יחסית. אני בחרתי.
והוא רצה לעזוב את הלהקה כדי לא לצאת יותר לסיבובי-הופעות בחו"ל אבל בחרנו שהוא יצא בכל זאת רק כדאי שנתייצב כלכלית, ובחרנו לעזוב את הדירה היפה כדי לחסוך בשכר דירה.
אלו היו הבחירות שלקחנו. אני. אני והוא. אף אחד לא הכריח אותנו.

את הפירות לא רואים מייד.

וזה בסדר שזה מתסכל.

כשעברנו לפה אמרתי לו- הלב שלך זה הבית שלי. זה לא משנה איפה נגור. גם אם זו שכונה גרועה ודירה מוזרה ובניין רעוע, איפה שאתה נמצא שם הבית.
רק חבל שהלב שלו לא יכל להמצא נניח, בקיסריה. או אולי בפנטהאוז מטורף ביפו.
אבל ניחא.

אני בסדר.

לקחתי עוד יום חופש, מדהים כמה שזה נעשה יותר קל מפעם לפעם.
ביום מחלה הראשון שלקחתי הייתי חולה רצוצה אבל קמתי בשמונה בבוקר לשטוף את הבית מרוב אשמה על כך שאני לא בעבודה....
היום, לראשונה, התעוררתי ביקיצה טבעית ב: 11:30
בדרך כלל ייסורי מצפון ואור השמש מקימים אותי בתשע. לא היום.
היום הוא בשבילי.
אני אכתוב. אשתה קפה. אתקלח. אסע לקנות את התרופות. אסדר פה קצת בנחת.
היום הוא בשבילי.
ולכבוד השינה המאוחרת אולי אפילו אגיע לבירה בלימיט בערב.

תודה לכל דורשי-שלומי.

פוסט נוסף כבר על הגז,
מקווה שתבואו.