מנקה את הפה

התרגשתי כי הבאתי בחור חדש לזירה.
חבר לשעבר עם נטיות מזוכיסטיות ידועות.
הרבה מאוד זמן לא השקעתי ככה באיפור, בשיער, בגילוח מלא....
לא בשבילו, בשבילי.
התרגשתי.
החלטתי לבוא להנות.

לראות את הרחוב דרך העיניים שלו, הדרך הקצרה מהבית שלי למועדון, הכביש החשוך, הלבוש שלי הזנותי, השוט שביד שלי....
לראות דרך העיניים שלו את הכניסה לנו-לימיט, את אורלי שיושבת שם מאלפת כתמיד, ציור פנטסטי של אישה שולטת, עם העיניים האלו והשיער היפני והרגליים עד מחר....
לנסות להרגיש מה הוא מרגיש בזמן התצוגה שעשינו לו בפליי-רום, היא ממקמת את עצמה על המתקנים, אני צולפת באופן סימלי ובחיוך.
אנחנו מסתובבים בחלל המתמלא, אני מנותקת ממנו ובו-זמנית חווה דרכו.
השוט שלי טועם ישבן של אישה בשלה, משהו עדין, לדעת איך זה מרגיש, אומר הגבר שאיתה,
היא מכניסה את עצמה לכלוב שליד הבמה, מתקמרת כחתולה, מנענעת את האגן, השוט לא מאיים, השוט חבר, את רוצה את השוט, אני מדברת עם הידיים, עד שהיא נאספת חזרה אל הספה ומגרגרת בחיוך- "ככה כל יום אני רוצה" במבטא רוסי מתעגל ומעורר תיאבון.
אנחנו ממשיכים אל אחד מחדרי המיטות להמשך ערב-הטעימות הבתולי, אני מעסה את ליבו של עוד גבר ונילי במילים רכות ומעוררות אמון, "לא בשביל הכאב" אני אומרת בקול אגבי, "סתם בשביל שתדע מה כל הסיפור". הוא מתרצה. גם החבר-לשעבר לידו מניף ישבן.
שתי בנות יושבות על המיטה, שני גברים על ארבע, אני במפתן, לוטפת-צולפת, לא מאיימת, הכל באהבה.
עדר של בבונים נוהר אל החלונות, אני מנהלת את ההצגה.
את הטורדניים ביותר אני ממנה לשומרי-סף, משמר המלכה.

על הכס המוגבה, שלושה תחתיי, שני גברים ואישה, מלטפים קרסוליים, שוקיים, ברכיים, אני נמלאת תחושת כוח ואדישות מתוקה, אני מושכת בשערותייה, אני מצמידה את ראשו לירכי.

איך הוא מרגיש שם למטה? אני מנסה לדמיין ורק נמלאת עוד סיפוק.

אני לא זוכרת באיזה שלב אני נפרדת מהתואר, אוספת את הבטחון ואת הגאווה, את תחושת הכוח, המיניות והיכולת והופכת אותם למטרה.
אני מגישה את גופי הלאה.
אני מחפשת את העצם שבגרון, את הנחש שמתפתל לי בין הרגליים, את נקבוביות העור הפעורות למגע, אני מקווה שהכאב יפרוק הכל החוצה, יקל במשהו על הגעגוע לגבר שלי.
היא עושה בי את דברה אבל הלב עוד קשה, עוד לא נפרם הקשר.
אני מסתובבת אבודה, תסכול מתחיל להצטבר.
אני לא זוכרת מתי הוא סידר אותי על הקיר,
איך זה התחיל בכלל?
מה קרה?

אנחנו לא נפסיק
עד שהגוף מתקפל מעצמו
עד שהברכיים מושכות לרצפה, על ארבע על ארבע,
השרשרת בין שפתיי אני מוצצת את המתכת, היא נשמטת רטובה כשאני צועקת,
אני צועקת.
מחזיר אותי לעמידה,
אנחנו לא נפסיק
עד שהעיניים שלי רושפות
אני מרגישה כמו חיה
מישהי מסתכלת עליי אני מרגישה חיצים נורים מהאישונים כמו אזהרה
לנשוך לשרוט לבעוט להאבק
אני לא אאבק
אני אחזור אני אחזור לקיר לעוד סיבוב
הוא מתגבר יותר
עד שהזרועות מתרוממות מעצמן, השרירים מתמרדים
אני מחזירה את עצמי לעוד הלקאה
אנחנו לא נפסיק
עד שאני אצעק ואצעק
אני רואה נעליים קרבות ומתרחקות
אני שוכחת איפה
רק להמשיך
אני לא אשבר אני לא אשבר
אני הכי חזקה שתדע
לא תהיה אחרת ממני
אני אהיה הכי חזקה, הכי מסוגלת
אני אהיה כמותך
לא אישה
לא גבר
כאב וגאווה
קול שצועק די, מספיק! אלוהים, לא!
קול שממלמל תודה לאל
אתה עוצר בדיוק כשאני עומדת להשבר
נותן לי הפוגה לטעינה
אבל אנחנו לא נפסיק
אתה סוטר לי
לא סטירה לאישה
בכוח אכזרי
אבל העיניים נעולות
כמעט חיוך בינינו
אני גם מחזירה
האם ידעתי שאני ככה יכולה?
אתה מסובב אותי בחזרה
אין שאלה
לא נפסיק לא נפסיק
עד שפתאום מתוך האפלה
אל תוך הגולגלת צפה שאלה
כמה עוד כאב אקח ממך?
כמה עוד כאב, אחרי הכל, כל השנים, והריבים והדמעות והשנאה והתשוקה
כמה עוד כאב אקח ממך?!
וזהו.
העצם מתפוררת לאבק
הנחש מצטנף לפקעת
העור מגיר וזב דמעה
השער נפרץ.
אני בוכה.
אני בוכה
אני בוכה
אני בוכה
אני שוכבת עלייך, אתה מחבק אותי,
אתה לוחש לי מילות אהבה,
אני בוכה
אני בוכה
אני בוכה
כמה עוד כאב אשתה ממך?
אנחנו לא נפסיק
אנחנו לא נפסיק אף פעם
כבר מעבר לבחירה.

אני מסומנת בתורמוסים, אירוסים, כלניות,נוריות, חרציות,דגניות,
שדה פרחים שלם של סימני אהבתך
שדה פרחים שלם בו אמך תמיד עומדת עד הברכיים ומכריזה על יום לידתך
על נס היותך,
שדה פרחים סגול כחול אדום צהוב
ריח של תשוקה, של כמיהה, של ערגה,
ודבורים, דבורים,דבורים,
עקיצות חדות כתער
ודבש שאין מתוק ממנו
והבטחה-

שלא נפסיק אף פעם.

שלא נפסיק אף פעם, להיות שלי, להיות שלך.

אתה יולד אותי. אני יולדת אותך.

עוד גלגול, עוד שינוי תנוחה,
ברחם אחד.

תאומי היחידי.
אהבתי.

אני נושאת על גופי שדה פרחים בו כל עלה כותרת נושא את שמך.