מנקה את הפה

עד שהצלחתי להרדם עבר המון זמן.
הדיבורים מהסלון המשיכו והמשיכו, עד ששכנעתי את האוזן להתייחס אליהם כרקע.
כנראה שבסוף נרדמתי.
הוא נכנס ראשון וחיבק אותי, הייתי מופתעת אבל מתרפקת, חשבתי שזה חיבוק לשלום, לא רציתי שהוא ישחרר, כל המילים שרציתי להגיד לו לפני שנרדמתי מיד הסתדרו בראשי כמו חיילים מוכנים לצעוד, אבל לא אמרתי, רק חובקתי ואמרתי לעצמי להיות חזקה כשהוא יעזוב.
לפתע הוא עזב, בלי שרציתי נפלטה יללה.
הוא קרא לה. פעמיים. לא הבנתי. אז היא נכנסה וחיבקה אותי מהצד השני.
ובהתחלה הגוף הרפה, היה כאב ושריר שפתאום הרגשתי, הגוף התכרבל במגע.
אבל אז הם נרדמו משני צדדי, ככה, תוך שניה.
ואני זכרתי שאמרתי שרציתי לישון ביניהם, אבל לא היום, לא ככה, לא כשמחר עבודה.
כי פתאום נהיה לי חם, פתאום הייתי צריכה פיפי, שניתי תנוחה ועוד תנוחה, קמתי לשירותים וחזרתי, הורדתי חולצה אחת, הרגשתי חנוקה, לא היה לי מקום להסתובב, לא היה לי מקום לישון ופתאום נהייתי כל כך רעבה, יותר רעבה ויותר, מימיני הוא התחיל לנחור, ניסיתי לנדנד את החזה שלו אבל זה המשיך, ידעתי שאין סיכוי שאני נרדמת.
קמתי.
סגרתי מאחוריי את הדלת ובפעם הראשונה בחיים אכלתי ארוחת לילה.
יוגורט עלוב עם טעם של אשמה, בחושך, על הספה הקטנה מדי בשביל לישון עלייה, חשבתי להתקשר ולא התקשרתי.
נשארתי הכי לבד שאפשר וחשבתי על כוונות טובות.
ועכשיו, חצי גביע יוגורט, סיגריה אחת, שמיכה על הכתפיים וקר בכל זאת, אני לא יודעת איך לחזור למיטה שלי.
שיש בה שני אנשים שאני אוהבת, מלאי כוונות טובות,שנרדמים בקלות לשינה עמוקה, שאולי עוד ביניהם יש רווח בשבילי להשתחל, שאולי אפילו לא שמו לב שקמתי, שאין לי מושג איך אצליח לישון ביניהם והבוקר כבר כל כך קרוב.