מנקה את הפה

לחזור הביתה עם דמעות בקנה, רק מחכות להוראה ויש בזה משהו יפה, אותו הדבר שאמור להוכיח שנותרנו אנושיים למרות הכל.
בחור רפה שכל באוטובוס זולל תפוחים, בחור מגודל, יפה תואר, אך תווי פנייו מסגירים את האמת, הוא יושב לידי, אפילו רטט החיות שחולף מירכו לירכי מעיד על מציאות אחרת.
נרקומן כמוש בתחנת האוטובוס מתחת לחלון דירתך שאני מבחינה בחטף שהוא מעט פתוח.
העיר הזו והמציאות שלה.
זהו.
אני שוב מוכנה לברוח.
מה אתה אומר?
שוב נעשה זאת באישון ליל, נתגנב יחידים לחפש לנו בית?...
לא הפעם.
אי אפשר הפעם להמלט.
ילדה גדולה.
עיר גדולה.
חובה גדולה.
עצב גדולה גדולה.
לאן?
לאן מכאן?
מפחיד אותי.

הבוקר נפתח במריבה מיותרת עם האמא/בוסית, עד שאזרתי את האומץ לדבר, לעמוד על שלי,
כמובן שזכיתי למטח של כעס האשמות מניפולציות, לא בחלה בשום דבר, אבל עמדתי מולה בברכיים רועדות ואמרתי. כן, גם איימתי. בשלווה ובטון רגוע, שאתפטר.
יום רועד.
בשבוע שעבר התקשרתי לכמה קיבוצים, עשיתי את כל המסכת הרגילה, הייתי אסרטיבית ומקסימה, שלחתי קורות-חיים...
ועכשיו מה?
כולם רוצים שאבוא לראיון ואני עם הזנב בין הרגליים ממלמלת הסברים ומבטיחה ליצור קשר בהקדם.
מה אני כבר יכולה להגיד? שיריתי סרק? שלא התכוונתי? שאני עוד לא מוכנה באמת...
או להתלות בהסבר הבנאלי ועם זאת הנכון- שאין לי מושג איך אגיע לכל הראיונות האלו בלי אוטו.
כל כך הרבה מה לעשות.
אני אמורה לעשות הכל ביחד- לעבוד ולהתקשר לקיבוצים בזמן שהילד ישן, לשלוח פקסים אחרי העבודה, לקבוע ראיונות, לנקות את הבית, להיות שמחה. מה עוד?
לאכול. אני אוכלת המון לאחרונה.
אבל זה הדבר היחידי.
לא הרמתי טלפון אחד השבוע.
וכן, אני קצת מאוכזבת מעצמי.
אבל אני מרגישה כל כך תלושה ומבולבלת ורק רוצה שוייס יחזור כבר לתמיד ויפסיק עם הנסיעות האלו וקשה לי להבין מה בדיוק אנחנו עושים ולמה בחרנו דווקא לחפש שם ולמה ולמה ואיך.
ובסוף, חוזרת הביתה.
קוראת מילה אחת שכתבת ובוכה.

חשבתי שהכתיבה תקל עליי, סתם יצא כמוני- מבולבל ומבולגן ולא קשור.

אולי אין לי באמת מה להגיד.
אולי אחרי עוד בירה.
נראה....