לפני 16 שנים. 2 במאי 2008 בשעה 18:50
עזוב אותך פיטר,
תן להם להמשיך לשקשק מתקתוק השעון
לברוח מתנינים גדולים...
אנחנו, פיטר,
גם אם ננצח בכמה קרבות,
תמיד נשאר ילדים...
תודה לאל על המרמור, על התסכול, על דמעות הזעם,
זה רק מוכיח שאני לא נכנעת, עדיין לא,
אני לא עומדת בתור לעולם של הגדולים,
אני לא מוותרת,
יותר נכון לי פה בברכה של הקטנים,
אף אחד לא צריך להוכיח חזה ופרפר וגב
לצלוח את חייו בשאיפות מתוזמנות ושירים מחוזקים,
אנחנו נתיז את המים,
נחפש קשתות,
נשכשך ונתפלש
ונצחק להם.
נצחק להם.
אנחנו נצא מנצחים....