מנקה את הפה

האוזניים מתעוררות לפני העיניים.
מוזיקה.
משהו יפה, רגוע, שאני לא מכירה.
אני נזכרת באושר.

הזכרון חזק כוודאות וחמקמק כהזיה,
אני נשארת במיטה ומנסה להאחז בו.

אותה תחושה, האוזניים מתעורות למוזיקה טובה,
אני נמלאת שמחה כיוון שמישהו שאני מאוד אוהבת נמצא בבית ולכן המוזיקה,
אני משתוקקת לרוץ מהמיטה החוצה,
כל האושר מתקיים שם, הכל קורה שם ואני מוכרחה להצטרף, שלא אפסיד דבר.
תחושת רגליים יחפות על מדרכה,
אני פורצת החוצה בשיער פרוע ומבט מנומנם,
מי ששם כל כך שמח לראות אותי.
העולם מאושר שהגעתי.
הכל יכול לקרות.

זכרון של אושר דבשי ואהבה בטוחה.

מי זה?
למי רצתי החוצה?
מתי זה היה?
התחושה כל כך עזה ומוכרת שאין לי ספק בה,
אני מרגישה כאילו זה קרה אתמול,
אבל אין פנים ואין שמות,
מי היה בחוץ?

אני עוברת על שמות בראש שלי ומנסה לשבץ לתוך התמונה.
לא רוצה לשבור את הקסם.
כי בו זמנית התודעה שלי כבר שולחת מציאות לפני השטח
(פחד,לחץ,חרדה,עבודה,עבודה,בנק,כסף,אכזבה,לנקות את הבית,לקום לקום)

אני מתרכזת בתחושת הרגליים היחפות על המדרכה.
לאט לאט אני מתחילה לחשוב שזה לא זיכרון הנוגע לבן-זוג.
לאט לאט אני מתחילה לחשוב שזה זיכרון ישן מאוד.
ואולי בעצם,

זה אבא שלי ששומע רדיו בבוקר יום שבת,
זו המדרכה שלנו בקיבוץ,
משהו מרגש עומד לקרות היום.
אני קטנה, בסך הכול.
בטוח שפחות מ-10, לפני שהוא עזב.
אלו הוריי שכל כך שמחים לראות אותי כשאני מתעוררת.
אורחים עומדים לבוא, או נסיעה לטיול, או שהולכים לבריכה,
מה זה חשוב, בעיניי ילדה, הכל מרגש באותה המידה....

אני מסתפקת בכך.
למרות שישנה עוד שאלה בלתי פתורה המנקרת באחוריי דעתי.
המוזיקה הגיעה מהמסעדה שממול.
הבית ריק ומבולגן.
יש המון חובות.
זכרון האושר מתחיל לאט לאט להפוך לעצב.
ומעל הכל,
בא לי לסוע מפה.
לצאת מהעיר הזאת למקום שבו מדרכה זה משהו אחר לגמרי ממה שהיא בתל אביב,
אפשר ללכת יחפים,
למקום עם אוויר, עם שמש, בלי בניינים גבוהים,
עם מאות גוונים של ירוק.

ובנתיים פה במציאות אני נעה מכוח ההרגל והחובה,
גם אם ישנן שאלות של ספק, אין לי הרבה ברירה,
אני לא יודעת ממילא מה לעשות במקום,
אם לא זה- אז מה?

אין לי סוף לפוסט הזה.