מנקה את הפה

ייתכן בהחלט שאני כועסת בקלות רבה מדי.
מתלקחת בקלות, או משהו.
אבל ברגע שזה ניצת זה one way. זו הבעיה האמיתית.
עכשיו לך תעשה משהו במשך שעה שעתיים עד שהכעס יכלה את עצמו.

עם מי אני אמורה לדבר כשאני כועסת? או סתם מתעצבנת? או עצובה, מאוכזבת, ממורמרת what ever כל הרגשות האלו שרק מי שבאמת באמת מוכן לסבול אותך מוכן לשמוע.
ואני חושבת שיש רק אחד שמוכן לשמוע וזה אתה. אז כשאתה מעצבן אותי, מה אני אמורה לעשות עם זה?
כן, זה דברים קטנים וטיפשיים ויומיומיים ואף אחד לא יבין ממילא אבל בכל זאת כמה מכעיסה התחושה הזו שאין אין אין עם מי לדבר.
אין למי להרים טלפון.
לא, לא בשביל דבר כזה.
רק למצבי חירום.
חברים למצבי חירום.
אחר כך מתפלאים שאני דרמטית.
נו, מה?
כשזה בקטנה זה מעניין אף אחד.

אני ממש כועסת וזה רק הולך ומחמיר.

על מי יעבדו הסנקציות שלי?
מה? עוד פעם אלך להסתובב ברחוב כמו איזו מוכת כלבת ולהעניש רק את עצמי?
מטומטמת.

מדהים.
כמה שאני יותר עצבנית אני יותר שונאת את עצמי.
זה חייב להיות ככה?

לא. אני עצבנית עלייך.
ובטח גם זה לא מוצדק.
וודאי שלא.
זו רק אני והאופי המחורבן שלי.

איך אפשר להתעצבן על בן אדם שישן?

אבל, נאמר, אתמול, שיצאתי מהפגישה הסמי-חשובה שלי וישנת, ממלמל מתוך שינה "איך היה?" זה עצבן אותי לאללה.
והרגשתי הכי בודדה בעולם.

וחוץ מזה, איזה מין שעות יש לך לישון????

והיום, כשאני סוף סוף פה בבית אחרי רצף סופי-שבוע של היעדרות, חזרת הביתה מדוכא ומתוסכל וקודר וכל נסיונותיי לדובב אותך, להדגים שאני מסוגלת להיות תומכת וקשובה עלו בתוהו- זה עיצבן אותי. כי אחר כך אתה כועס שאני לא יודעת לתמוך בך אבל, ביננו, מתי אתה בכלל מנסה לשתף?
יושב פה שפוף בלי להוציא מילה.
אז אמרתי- בוא נלך הערב רק שנינו, נשב ונדבר.
אתה ישן.
כן זה מעצבן אותי לאללה.
למה לא אמרת משהו? למה לא ציינת שאתה עייף וביקשת שנצא לפני שנרדמת על הספה?
הייתי ממש פה. מרחק נגיעה.
ולעמוד ולנסות להעיר אותך בלי לקבל ממך תשובה ברורה אם אתה מעוניין לקום או לא- זה גם מעצבן.
אל תגיד לי עוד 5 דקות, תגיד כן או לא. רוצה לא רוצה.

וכן, מעצבן אותי ברמות שלא יצאנו.
נכון שזה רדוד? נכון שזה אווילי? להתעצבן כי נרדמת...
אבל כן. ממש רציתי שנצא וגם אתה אמרת כמה זה רעיון טוב.
אז למה אני פה עכשיו? לבושה, מקולחת, משתגעת מעצבים?

בא לי ללכת.

לא לחזור.

כן זה מרושע.
הנקמנות הילדותית הזו.

אבל, אתה מבין, עם מי אני אמורה לדבר עכשיו?
מה אני אמורה לעשות עם הרגשות האלו?

השעה 1 בלילה.
זה או לשבת פה לבד ולשנוא את הכל או לצאת לרחוב לבד ולשנוא את הכל או... לשנוא את הכל.

פאק.

אררררררררררררררררררררר