מנקה את הפה

אין לי מושג מתי בדיוק קרה השינוי.
מתקופת ההתאהבות המוחלטת לחידלון.
אולי עכשיו, נמצא איזון.
הרגשתי שאני לא שייכת באיזשהו שלב, שכולם מדברים על משהו אחר, שכולם נהנים ממשהו שאני לא מבינה, שאני מזייפת.
אז הפסקתי לקרוא בלוגים, הפסקתי להגיב, מיעטתי לכתוב בשלי.
גם למסיבות, כמובן, כמעט לא הגענו.

בשבוע שעבר, הלכנו ללימיט עם צמד חברותיי ללימודים,
זה היה נחמד, בעיקר נוכחותן העליזה, אבל משהו חסר לי.
רגע לפני שהתסכול השתלט עליי הצלחתי ללכוד את הרגש בצורתו המקורית,
בהיר ומוזר כמו שהוא.
"פעם היית יותר סאבמיסיב כשהיינו יוצאים" אמרתי לו' שלצידי.
"תחזור לזה"
לא, זה לא ההצלפות שמדברות אליי. אני לא מעוניינת להכאיב לאף אחד.
זה הרעיון. המבט, בעיקר.
ההתחייבות הסמויה.
אתה עושה, אני אומרת.
זה מה שחסר לי.
בלי ויכוחים, בלי לענות,
תבצע בשלמות ובשקט.
ואולי איזו סטירה אקראית גם.
מערכת היחסים הסימביוטית בתוך המיקרוקוסמוס של המועדון,
המחשבה על ההתהפכות שלה בבית.
כן, זה עדיין מאוד מעניין אותי.

אבל השייכות?

ואז הבוקר עשיתי משהו שחודשים לא עשיתי.
קראתי את הבלוגים האלו שבמועדפים שלי.
והרי לי.
זה מה שחסר לתחושת השייכות.
קיומן של נשים דומות לי.
לקרוא אותן ולהרגיש אותי.
ופתאום, משהו מתחיל לפכפך, משהו מתחיל לנבוע....