ואולי האהבה אינה תלויה במושא שלפנינו אלא ביכולתנו לאהוב....
אני מתעוררת הלומה ומחפשת אותך, הזכרון מרכיב לבד תמונה שלך מול המחשב וחיוך שלך של בוקר אבל אתה לא בבית. לוקח לי כמה רגעים להזכר שיום ראשון ושאתה בעבודה, אני כמעט בוכה, הראש שלי כבד כמו לבנים וסחרחורת טובענית מושכת אותי למטה.
אחר כך אני נזכרת בכסף שהוצאנו, יותר ממה שהיינו צריכים להוציא, האשמה ממסמרת אותי.
אבל אז פתאום אני חושבת שלהרגיש אשמה על בזבוז לעומת רווח ההנאה של אתמול זה מטופש.
אני יודעת שיש ימים, היו ויהיו עוד, שאני מסתכלת עלייך ולא בטוחה בנו בכלל.
שאני תוהה אם אין שונות בסיסית שתמיד תעמוד ביננו, אם אי-פעם נוכל ללכת באותו השביל מסופקים בזכות עצמנו, אם אנחנו יחד עדיין מתוך אותה תחושה של זכות, האם אנחנו עדיין בוחרים בכל יום את אותה הבחירה מחדש או שהגלגלים כבר סובבים מעצמם...
אם זה נכון.
אבל בשביל ימים כאלו אני לא מפחדת להתמודד עם הספקות.
בשביל ימים כאלו אני משוכנעת שלא רק שישנה בחירה מחודשת אלא שעוצמתה גוברת כל הזמן.
הלכנו ליפו עם השקיעה הכי ורודה שראיתי, האוויר היה נכון.
ובאיזשהו רגע לא מסומן כעסים קטנים וחששות התמוססו לתוך הנאה מוחלטת,
על הבמה החצובה בכיכר קדומים ארבעה אנשים בני שישים נתנו את הופעת חייהם, ישבנו על גג לבן זה לצד זה ושתינו והמוסיקה הייתה מושלמת. שירים של פעם, שאני הכי אוהבת, רומנטיקה קלישאתית ורמז של נאיביות....
עוד בירה ועוד בירה, הזקנים על הבמה חולפים את שנות ה-50, ה-60, ה-70, שרים אלביס וג'יימס בראון ונאט קינג קול וריי צ'ארלס והפלטרס....
זה מרגיש כמעט מטופש כמה שאני מאושרת, אנשים מבוגרים מאחוריינו רוקדים טוויסט ובעינייהם זורחות שנות העשרה שלהם וניתן לזהות אותם בני 16 גם דרך הקמטים, אנחנו מתנשקים וצוחקים ושותים ושרים ואני מרגישה שאנחנו הכי צעירים בקהל, שאנחנו הזוג הצעיר המאוהב הזה שכל המבוגרים מסתכלים בו בגניבה ומחייכים....
ואחר כך צעדנו לבקר חברים והכל המשיך להיות כל כך טוב וכל כך נעים...
ויש איזה כאב שלוב באהבה שלי, צל של פחד, אבל זה שווה הכל.
אפילו לחכות לך בבית היום עם ההאנג-אובר המטורף הזה בשביל הרגע שבו אתה חוזר ונכנס להתקלח עם הדלת פתוחה ויש לי עשר דקות של הנאה צרופה מלצפות בגוף שלך ולהעריץ אותו באופן טוטאלי.
שווה הכל.
תודה אהובי....
לפני 16 שנים. 27 ביולי 2008 בשעה 18:55
