מנקה את הפה

מעט תחרות. תחרות על פי-מידה. תמהיל זהיר של קנאה ורצון להוכיח.
אני לא מהמהפכנים, מקוראי-התיגר בכל מחיר, ישנם עבורי עדיין כאלו שאין בי שום חשק להוכיח,
תודה לאל שעוד ישנם, אני אוהבת לדעת שיש טובים ממני. זה מוריד מהאחריות....
מבצבצת לי היהירות וגם העצלות לא רחוקה מאחורייה.
הרי ישנה גם מידה של עליונות. של הוכחה ללא תחרות.
אני זקוקה גם לה.
תנו לי לתחום את עצמי בבלתי-מנוצחים מחד ובאלו שאינם ברי-השוואה מאידך.
אבל בעיקר תנו לי את הראויים לתחרות....
קנאה היא מילה צרה מדי, לטעמי.
גם צהוב וירוק.
אבל בעוד שניתן להגיד צהוב-חלמוני וירוק-אצתי קשה מאוד להגיד למישהו שאתה מקנא בו בלי שהוא יבהל.
והקנאה היא טובה גם.
אשה ששוכבת עם גבר שתאיו ספוגים בי צריכה להתענג על הקנאה שביני לבינה, ויותר משתינו- הגבר.

אני יושבת בחדר אקוסטי, כל הצלילים שטוחים, סביבי פרצופים ושערות וכתפיים חשופות ואני כמו סוכנת סמויה מרשתת בלייזר את החדר, איפה את? איפה את? אויבת יקרה?
הנה, שם בפינה, אחת יפה עם תלתלים, הייתי רוצה לשמוע אותה שרה כאן ועכשיו ולמיין-
מעליי, מתחתיי, מולי.

הייתי דג גדול בבריכה קטנה זמן רב מדי לתועלתי.

אומנות. אההההה!
הייתי בשבוע אחד ברימון, בבצלאל ובתערוכה מולטי-דיסציפלינית (רק מהכותרת הזו שהם נתנו קצת בא לי להקיא...)
מתי ההפכה האומנות למימד כל כך לא תקשורתי?
מתי נגמר החיזור?
ממאהב נואש המציג לפניינו את קרבייו בתקווה לחסד
למלך ערום המציג משמניו...
אוננות.

תודה לאל על אבני-החן, על ההבלחות המפתיעות, אפילו כאן....
תודה לאל שעוד יש יצירה אחרת ,
שעוד יש יוצרים שמקיזים את דמם רק כדי להרטיט בנו איזה רגש...


"צרחות שצרחתי נואשת, כואבת
בשעות מצוקה ואובדן
היו למחרוזת מילים מלבבת
לספר שירי הלבן.
נגלו חביונות לא גיליתי לרע,
נחשף החתום בי באש,
ואת תוגתו של הלב הכורע
יד כל במנוחה תמשש." רחל

מששו, יקיריי, ממשו....