מנקה את הפה

זה היה לפני שלוש שנים בעצם.
שבועיים לפני שהוא עזב לניו-יורק לחפש גורל מוצלח יותר.
אבל הרבה לפני כן, אני אומרת, הרבה לפני כן, היה תמיד משתחל למושב הפנוי לצידי, היה מחמיא על שערי, היה מקניט אותי, היה מביט בי מן הצד ומחכה.
הוא לא היה בסדר הגודל הנכון למכתחילה.
נחמד, נחמד מדי, ספון בחדר הקטן בבית אימו, מתקן מחשבים לפרנסתו ומנגן פעמיים בשבוע על גיטרה שירים של אחרים בפאב התיירים ליד הים.
שם נפגשנו גם.
חיבבתי אותו אבל לא נמשכתי אליו.
זה היה לפני שלוש שנים בעצם, ערב אחד הביא לפאב את הקלידים, הוא לא הבין בכלל גם אז, משום שישבנו בחוץ על הטנדר ומאחורייו ננעצו בי העיניים הכחולות ושרתי אליהן, לא אליו...
אבל הניצוץ קרה.
אני לא יודעת למה.
הוא הציע שאשיר איתו על הבמה בפעם האחרונה, במופע הפרידה שלו, לפני הנסיעה.
אולי בעצם נפגשנו לנגן אבל הרי לא שרתי בשבילו והקסם לא היה שם, אז במקום לשיר נישקתי אותו.
רציתי לנשק אותו.
דווקא משום שהקץ היה ממש מעבר לדלת, פעימת לב מנסיעתו, מוחלט ואמיתי.
הוא לא לקח אותי, אני זוכרת שרק רציתי שיאבד שליטה.
תאבד שליטה, לחשתי לו, מעניקה לו את עצמי לחלוטין.
הוא לא מן המתאבדים לתוך האהבה, עכשיו אני יודעת.
רק רציתי שיאבד שליטה, בתוך הרגע המוגבר הזה, הלילה האחד הזה שהתאפשר לנו,
הרגשתי גדולה לעומתו, אחרי זמן רב כל כך של פלירטוטים מצידו הנה הצעתי לו אותי, לצלול איתי, לשקוע בי, לדהור על מסילות נפרדות לתוך אובדן זמני.
אך הוא סרב.

אחר-כך נתתי לו מתנות.
והוא נסע.

מעולם לא חשבתי שוב על הלילה הוא כלילה שבו לא שכבנו, זה היה לפני שלוש שנים בעצם, לילה אחד מוזר שבו התנשקתי איתו.

חיבתי אליו לא דעכה אבל נוספה לה משיכה אסורה מנצנצת, נפגשנו פעם אחת בשנה שעברה, החלפנו מיילים סתומים כאשר מניו-יורק הוא כתב לי שיר.
שיר יפה ומוזר ולא ברור לי.
לפעמים הייתי נזכרת בו.

אתמול, באמצעים האלקטרוניים המודרניים, שוחחנו שוב.
אולי שעתיים דיברנו עד שהבחנתי במסרים מוזרים מדבריו.
רמז קל לכעס.
כאשר התחיל הקונפליקט להפרם הבנתי ממנו שמאותו לילה הוא יצא בתחושה שהייתי אגואיסטית, שפשוט הנחתי שהוא רוצה אותי ושלו עצמו היה לא חלק בהחלטה.
שהוא לא רצה לשכב איתי ואז לעזוב, שהוא חשש לפגוע ולהפגע, שהייתי, בקיצור ולעניין-
אגרסיבית מדי, יהירה מדי ונימפומנית חסרת תקנה...

זה היה לפני שלוש שנים והוא לא מצטער, הוא שומר את המתנות ואת המכתב שכתבתי לו, הוא אפילו כתב על זה שיר.

אבל עד שלוש בבוקר לא יכולתי להרדם וגם עכשיו, רגע לפני שאני מוכרחה לצאת מהבית, אני יודעת שלא החלטתי עוד מה אני מרגישה.

כמה עוד בחורים כאלו היו בחיי?
שהנחתי ביהירותי שהם מעוניינים בי?
שהשלכתי עצמי לפניהם כסחורה פגומה?
שהבהלתי? שדחיתי?
שנבוכים מלראות אותי גם היום?

האם טעיתי?

הפנטזיה הכמוסה שלי, להיות נשגבת ובלתי מושגת ולהעניק מעצמי לבלתי-ראויים כביכול,
האם היא שמעמדה מאחוריי לילות שכאלו?
האם כפיתי את עצמי?
האם פגעתי בבחורים טובים בלי כוונה?

הוא ביקש את כתובתי ואמר שהוא שולח לי סרט.
שחשב עליי כשצפה בו, שהוא חושב שאבין למה כשאצפה בו בעצמי.
הסרט נקרא ONCE. איני יודעת מה סיפור העלילה אבל השם עצמו, השם עצמו רומז לי שאולי בסוף הוא הבין ולו במעט איך לאבד שליטה.

לו היית יודע שזו הפעם היחידה האם היית עושה דברים אחרת?
בוא נניח, לרגע, שזו הפעם היחידה.
וסליחה.
סליחה.
ואולי גם תודה...