חדר השינה הוא החדר האהוב עליי בבית הזה, יש בו חלון למזרח שדרכו גם תמיד נכנסת רוח.
הרבה פעמים אני נשארת לשכב במיטה כשאני מתעוררת, להשאר עוד עם השקט והשמש והרוח.
והיום גם איתך.
התעוררתי וחשבתי עליך.
חשבתי על הערב שבו נתתי בידך את הזכות עליי וחשבתי על מה שראיתי בך אחרי.
חשבתי על הקול שלך
ועל מה היית אומר לי אם הייתי נותנת בידך את הזכות שוב.
חשבתי שהייתי רוצה שתדבר אליי כך והייתי רוצה לתת לך.
חשבתי על עצמי גם.
כשאני מדמיינת את המצב הזה, בו אני תחתיך, אני גם מפחדת.
הפחד הוא מובן, מפחדת שתכאיב לי מאוד, או בעצם מדי,
מצד שני, אני רוצה שתכאיב לי כי אני רוצה לראות את עצמי מאפשרת לך את זה
אני חושבת שאני לא חייבת שזה יהיה חזק בכלל, אני חושבת שזה בסדר להגיד בהתחלה לא,
לפני מילת ביטחון בכלל. שזה בסדר שזה יהיה לאט ונסיוני ומתחשב.
כי אני כן רוצה, אבל שיהיה נכון.
זה מוזר להגיד שאני רוצה שתקשה עליי אבל לא רוצה שיהיה לי לא נעים?
זה בעיקר מנטאלי ומשום מה אני מאמינה שאתה יכול.
זה בסדר להרגיש שמי שאתן לו שליטה עליי צריך להיות ראוי.
חכם, רגיש, מחובר אליי, סבלני.
שלא ידחוף אותי מהר לשום דבר...
שיוכל לקבל בהתחלה קצת "לא" מתוך הבנה שיש הרבה יותר "כן".
ובעצם, אני גם חושבת המון על כל עיניין ה"כן ו"לא", אולי הפחד שלי נובע מהטוטאליות שטבועה בי כנראה.
דוב היה מתקשר אליי בשעות בלתי אפשריות של הלילה ואומר רק "בואי"
הייתי מזנקת מיד לפקודה
וזה היה מרגש אותי
הוא התנהג כאילו הוא רואה כל מה שאני עושה, כאילו הוא יודע.
האמנתי לו. לחלוטין.
וזה ריגש אותי, לפחות בהתחלה.
הוא היה מרכיב אותי על האופנוע ולא אומר לאן נוסעים, הייתי מתמוססת לתוך חוסר הידיעה והאמון המוחלט ונספגת לתוך הגב שלו בנסיעה.
ככה זה היה בהתחלה ואף אחד לא הבין שאהבתי את זה.
שאהבתי את הכוחניות ואת האדנות שבהן נהג בי,
שאהבתי להרגיש מולכת, מובלת, בטוחה בכוחו המוחלט להגן עליי
ששייכותי אליו הייתה ללא עוררין, שכל גופי היה שדהו.
אהבתי את זה. אהבתי להיות טוטאלית.
הוא היה השמש והירח והכוכבים בשבילי, הוא היה המים והאויר והלחם שלי.
ובהתחלה, היה לי כל כך טוב.
ואחר כך, כשהגיעו התקופות הרעות, ההשפלות והכפייה והאיומים ושטיפות המוח היה לי כל כך קשה להגיד לו לא.
אולי בגלל שהוא אמר לי "בחיים שלך אל תגידי לי לא"....
אולי בגלל שכבר הייתי כל כך שלו שכבר לא זכרתי איך להיות שלי...
אולי בגלל שכבר כל כך האמנתי לו שאני רעה וזונה ובוגדת ומלוכלכת
הרי נתתי את נפשי בכפו, הוא עשה בי כרצונו, לטוב ולרע.
אבל למרות זאת, בכל פעם שברחתי, היו עוברים חודשים או שנים אבל ה"בואי" הארור הזה היה מחזיר אותי.
עד היום אני חושבת שאם איזה מלאך היה מכוון אותו אל הבדס"מ זה היה נראה אחרת.
כי למרות כל מה שהיה ביננו וכמה שזה נשמע דומה, בדס"מ זה לא היה.
הייתה שליטה מנטאלית, היה קולר מדומה, היו מעמדות ופקודות וציות וכאב,
אבל זה לא היה SSC בשום צורה ואופן.
מי ידע בכלל מה זה....
אבל מה שנשאר כל כך ברור עד היום זו הטוטאליות שאליה אני מסוגלת להגיע, הסכנה שאאבד את עצמי, הקושי להגיד לא והנטייה העמוקה להשלט.
ויש בזה פחד.
אני כן רוצה, אבל אני רוצה לתת, לא שיקחו ממני. ואני רוצה להגיד ולדבר ולהסביר ואני רוצה שיהיה לי נעים, כי אני יודעת שאם אלו תנאים שיקויימו אני אתמסר ואהנה מזה כלכך
ושאני שווה את המאמץ. כן. ככה אני חושבת.
זה עיניין של אמון. מעל לכל.
וזה הכל מחשבות, אתה יודע, גם אם לא יקרה כלום,
אני פה, בשבת בבוקר, בעצם כבר עברתי איתך איזה סשן, עם פחד, הסתייגות, התקרבות, בניית אמון, התמסרות, נתינה....
אז גם אם כלום כבר לא יקרה מפה, אני נהניתי, תודה.
ואגב, אני אישית מאמינה שזה הבשר שהכנת ואני אכלתי שבזכותו לפני שעה סוף סוף נפתחה הרחם שלי ואחרי 79 ימים התחילה מתנקה....
אז גם על זה, בהקלה גדולה, תודה!
לפני 16 שנים. 11 באוקטובר 2008 בשעה 7:47
