מנקה את הפה

מול הקיבוץ שבו שכן בית הספר התיכון שלי (להלן, "המוסד", בעגה קיבוצניקית מסורתית)
היה מעין דוכן דרכים קטן (להלן, "הבסטה", בעגה מוסדניקית מסורתית)
בבסטה, ידע כל מוסדניק, אפשר לקנות אלכוהול בזול בלי להציג תעודה מזהה.
בדיוק כמו בסטראוטיפ הידוע נעזרנו בשירותי אותה בסטה בנאמנות כדי לשתות בכמויות מסחריות כבר מגיל 13.
עם הזמן, (בין היתר, אני משערת, על חשבון ארנקינו הדלים) פרחה הבסטה לכדי סופרמרקט מרשים לצד הכביש הראשי והכרתי היטב את כל העובדים בה והם גם הכירו אותי, הפסקתי לקנות שם וודקה והתחלתי לקנות בירות, לפעמים גם בהפסקת עשר.
מאחורי הבסטה ניצבה גבעה ארוכה שהובילה עד לעיר השכנה ומעבר לגבעה היה ביתו של החבר שלי, כך, בכל יום, כשנמאס לי מללמוד, הייתי חוצה את הכביש, ממלאה את ילקוטי החבוט בבירות ועוברת את הגבעה לביתו.
תקופה ארוכה הייתי ידועה לשמצה בזכות אותן צעדות, מלוות בנקישות הזכוכית כצלילי המזחלת של סנטה קלאוס...
בירומנית, הם קראו לי. היייתי יותר שיכורה מפיקחת רוב שנות התיכון לדעתי....
אבל אז הייתי בת 17.
וזמן זה דבר מוזר.
זה כבר תקופת מה שאני לא מצליחה להתמודד עם שתייה, זה מוזר מאוד וקשה במיוחד היות ואני כל כך אוהבת לשתות וכל כך רגילה ובמובנים מסויימים הבקבוקים הירוקים האלו היו חברים צמודים שלי כל כך הרבה שנים.
פתאום, כמויות אלכוהול שפעם הייתי גומעת באדישות משכרות אותי, פתאום אני מושכת האנג-אובר שעות על גבי שעות, פתאום, אני מקיאה את נשמתי אחרי שני קמפרי-תפוזים ובירה אחת.
זמן, זה דבר מאוד מוזר.
זה הגיל, אומרים לי, ככה זה כשמזדקנים.
ואני מוכרחה להודות שיש בזה משהו.
לאט לאט הגוף משתנה, כאילו השלתי איזה נשל. אני חושבת שאפילו יש לכך סימוכין באופן ביולוגי....
והשהות מאפשרת לי להבין את עומק ההרגל.
אני נוסעת באוטובוס ומסתכלת דרך החלון, תמונות אקראיות של בני-אנוש מרגשות אותי בשבריר שנייה עד דמעות וכמו נורה שנדלקת מתיייצבת בעיניי רוחי תמונה של כוס בירה.
כמו התניה. רגש-בירה. כל רגש. צריך לשתות את זה.
אל תבכי, זה נראה מטורף, תשתי משהו, תבלעי את זה.
פחד-בירה
כעס-בירה
מצוקה-בירה
התרגשות-בירה

אני חושבת, שאולי הגיע הזמן, לנסות להרגיש קצת. בלי התחמקויות.

אבל בחיי, אני לא יודעת איך....

אנחנו נוסעים באוטובוס לשיעור במגמה למוסיקה של כיתה י', החבר הכי טוב שלי יושב לידי, אנחנו באמצע ויכוח.
הוא טוען שאני אלכוהוליסטית. אני טוענת שלא.
השעה 9 בבוקר.
הוא אומר: "תגידי לי שלא בא לך לשתות עכשיו ואני אאמין לך שאת לא מכורה"
אני שותקת.
הוא שותק.

מכורה:
אלכוהול
ניקוטין
כאב
עצב

מה עוד אני מסתירה???

http://www.thecage.co.il/coppermine/displayimage.php?album=723&pos=107