מנקה את הפה

"אוי לא! הכביסה שלי!"
הייתה התגובה הראשונה... שורת התחתונים המתנפנפים ברוח מיטלטלת חסרת אונים,
אני רואה דרך החלון שגם השכנה תלתה כביסה, מכונה של כהים. הכל כבר ספוג לגמרי,
המאבק הוכרע. אלא מה? אני הולכת למטבח ומנסה לא לחשוב על כל הלכלוך העירוני שהמים סחבו איתם בדרך מלמעלה ושטפו איתו מחדש את התחתונים האומללים שלי....
הגוף שלי רועד באגרסיביות כמו שתמיד קורה לי כשאני מתעוררת מהר באמצע חלום, כמו רבות ביניהן שכבות שונות של תודעה על השליטה במערכת העצבים, אני שותה כוס מים ולאט לאט התמונה על המסך מתייצבת,
רגע, מה? מבול?
אני מתקרבת לחלון, השמיים פלטה אפורה חסרת עומק, הדקל הבודד חופף צמרת, ושרוכים ארוכים ארוכים חותכים את האוויר וצלילי קריעה וחשמל מתפוצצים מלמעלה.
ובאמצע זה אני בכלל ערומה ואפילו לא קר לי.
מושלם.
להכנס לתוך הכוך החם שלי במיטה לידך כשבחוץ השמיים נקרעים.

אתמול ישבנו במרפסת שם כשהטפטוף התחיל, אף אחד לא רצה להכנס, רק הזזנו את המכשירים החשובים אל מתחת לסככה והמשכנו לשוחח, אויר חם, רוח נעימה וטיפות קטנות קטנות נופלות על הרגליים.....

בתוך הסערה שמתקרבת
הוא אורז בתנועותיו הדרמטיות את חפציו
ללא חולצה אני רואה
איך גופו חלק ורך
כמו גוף של מלאך
הבטן צחורה ועדינה
העור דק ולבן
ואני מתפלאה איך גוף כזה מכיל בתוכו לב כזה
שגם הוא מסוגו
לב של מלאך
אולי פשוט רגיש מדי
אולי כל הכאב הזה שהוא מחזיק
זה רק בגלל
שהלב שלו עשוי גם הוא
מרקמות דקות יותר, עדינות ככנף...
הוא מכסה על גופו בחולצה רחבה ושחורה
אבל אני בטוחה שמעכשיו אסתכל עליו אחרת
כי אזכור
איך מתחת לדיו ולכל הצבע השחור
יש גוף עדין ורך, כמו של מלאך צחור....
ואז בעקבותייו בא גשם.