מנקה את הפה

הבוקר קיבלתי מייל שרשרת כזה עם העידכונים האחרונים לגבי הדברים שגורמים לנו סרטן.
אין ממש צורך לפרט כי אתם כבר יודעים אבל בשתי מילים:
פלסטיק
מיקרוגל

ושוב

פלסטיק
פלסטיק

ומיקרוגל.

ואז חשבתי לעצמי, כל עיניין הפלסטיק והמיקרוגל הומצא כדי לקצר לנו את הזמן,
אז אני אומרת: be carefull with what you wish for
אכן, מצאנו דרך לקצר את הזמן, תרתי משמע....

בכלל, המין האנושי מעניין אותי מאוד בתקופה זו,
אחרי שנים של עבודה עם ילדים ותינוקות פתאום אני נחשפת למבוגרים,
למען האמת, זה די מזעזע.
ראשית, כי אני מגלה עד כמה אני שונאת אדם, שובינסטית, סקסיסטית וחסרת סבלנות
ושנית, כי יש צידוק מסוים לתכונות האלו....
נשים, ככללן, הן קונות בלתי נסבלות.
אני עדיין נמצאת בעיצומו של המחקר שלי בנושא אבל אשתף אתכם בכמה דוגמאות מהתצפיות שלי:

נשים עם לכה, עם בגדים יקרים, עם עקבים, שמן מרוקאי בשער ובושם ומשקפי-שמש הן פרחות.
(ממי, חוץ ממך, השמן המרוקאי שלך לא עושה אותך פרחה עדיין)
הן באות בחבורות, נראות, מריחות, מדברות, זזות ומתנהגות אותו הדבר,
תמיד יש להן איזו מנהיגה, צפוי שהיא תהיה היפה שבחבורה אבל דווקא בדרך כלל היא לא.
כן, דווקא הציפור העדינה שמשתרכת מאחורייה ולא פוצה מקור יפה ממנה שבעתיים, אבל ניחא, הן בחרו להכתיר את הקולנית, הצעקנית, הבוטה והמעצבנת ביותר כמלכתן. שיבושם להן.
ואז הן מתחילות לחלק לי הוראות.
"תראי לי את זה בירוק, תראי לי את זה בקטן, תוציאי לי את ההדפס ההוא" וכן הלאה,
שזה מדהים בעיניי כי החנות כל כך קטנה וכל גבר שנכנס לחנות הזו פשוט מסתכל לבד, כמו בן אדם הגיוני ונורמלי, לא הן. הן רוצות שישרתו אותן, שיעשו בשבילן, שיתאמצו בשבילן, הן לא נוקפות אצבע עם בניית ציפורן למען דבר פעוט כל כך.
ואז מגיע שלב המדידות. הן לובשות ופושטות, משליכות את החולצות בכל מקום, מקימות מהומה רבתי בתא המדידה ונעשות כלבות שזה לא יתואר אחת לשניה. משהו בסגנון:
"מיקההה, איייך זההה עלייי?"
אומרת בקול מתחנחן בחורה צנומה עם ציצי גדול למנהיגה הבהמה שמסתכלת עלייה ירוקה מקנאה ועונה:
"לא יפה. זה קטן עלייך"
כן, בטח....
אחר כך הן מתחלפות והצנומה תענה לבהמה שהצבע לא מחמיא לה והגזרה לא נכונה וכן הלאה.
אחרי שהן מסיימות לדרוך זו על זו עוד כחצי שעה מגיע שלב ההכרעה.
אני אחסוך ממכם את פירוט השיחה המלאה כי זה תמיד אותו דבר ומבוסס על חילופי משפטים של "כדאי לי/לא כדאי לי" ותגובות מלאות אגרסיה פסיבית כגון "איך שאת מרגישה"
כמובן שבלי שיכנוע הן לא קונות, להחליט לבד הן לא מחליטות ותמיד הן מנסות להוציא הנחה נוספת.

דוחה.

היפה הוא שאני גם זוכה לראות איך אותו סוג נשים מתבגר,הן מגיעות כאמהות ומוציאות את הבנים שלהם מדעתם, לוחצות ומציקות, מנסות להכריח ולא מוכנות להקשיב לשום תגובה מיוצא חלציהן,
אגב, אותו יוצא חלציים הבין כבר בחמש דקות הראשונות כל מידע שנתתי לו והוא מסתכל במידה המתאימה לו בזמן שאמא שלו מתעקשת להמשיך להסתכל במקום הלא נכון ולבלגן את המדפים.

הכי אני אוהבת את הנשים שבאות לחפש הדפס מסויים, אני מסבירה להן שאנחנו מדפיסים מהדורות מוגבלות בלבד ושההדפס שהיא מחפשת אזל לפני חודשיים ואז, כאילו זה באמת ישנה משהו, היא נועצת בי מבט תינוקי ואומרת: "אבל אני רוצהההה! אתם ח-י-י-ב-י-ם להדפיס את זה שוב!"

בקיצור, אני שוקלת להביא איתי את השוט לחנות. או לפחות לשכנע אותן לבוא ללימיט, שם מישהו כבר יעשה את העבודה וידביק להן איזו אחת מצלצלת לפרצוף...

יש לי עוד המון דברים להגיד בנושא, המשך התצפיות על המין האנושי בפרק הבא של
"ייסוריה של מוכרת בשינקין"....
😄

יום נעים לכולם!