מנקה את הפה

"ואיך מוצאים את ההבדל שבין לקחת ולקבל"
עוד לפני כן הייתי חוששת.
כי עד כמה שלא הייתי נאחזת וממוששת, לא הצלחתי למצוא
את האומץ ואת הרגע שאצליח להגיד בו לא.
אז נסעתי רתומה גם לעגלה הזו העמוסה בנבואה המגשימה את עצמה.
וכל אצבע היא מחט ומכל מחט יש חוט וכל יד מושכת אל הפקעת וכל יד פורמת מעצמי
וכמו ברשת אני הולכת ומסתבכת בחוטים, כל יד נוגעת בי, כל נשיקה מציעה עצמה, כל ניסיון,
חוטים חוטים מושכים את ימימה.
וימימה, ידענו כבר, יש לה רגליים עקומות וברשתות סבוכות כאלו היא נידונה למעוד...
וחוץ מזה, יש לה גם לב כונכיה. ככה שכל יד שנוגעת בה ימימה רואה דרכה ולכן במיוחד היא חוששת לגזור.
אבל כך היה.

ובתוך זרם המים היה רעש לבן אז לידו יכולתי לשמוע, כמעט, אולי עוד קצת, אם אשאר ליד השצף.
גופה צף אדמדם, כמו מדינה ריבונית בזרם, ציורים של דיו נמשכים בצורה מאורגנת מקרסוליה עד עורפה, מי שמצייר על עצמו ציורים שכאלו לא מתכנן להפריע לקו עם כותנה....
גבה מונח בין רגליו, ידיו מונחות בין רגליה.

רציתי להרגיש את הכל, זה לא פשוט לפעמים, יש דברים בתוכנו שתמיד מנסים לברוח, למרות שתנסה להתרכז בכאב, או בפחד, או בכעס, עינייך ירצו להעצם, תזכר במקום אחר, תתחיל לפזם שיר או כל דבר אחר וקשה להחזיק בדעת המשתוללת הזו, לשמוע באמת דרכה.
אבל אתה לא מבין את זה.
אתה מפריע.
אתה רוצה שיהיה רק נעים עכשיו, רק טוב.
והנה אני, שוב, עם הדעת הזו.
אתה מנסה, אני רואה אותך נקרע, בין רצונך להנות לביני. אני מנסה לשחרר אותך.
אני עוד לא בשלה לדבר על זה, אני אומרת.
אבל אתה, אתה רוצה עכשיו, שאפדה אותך מן האשמה, מן הקריעה, מהדחף להושיע אותי.
כמו אומר, תני לי להציל אותך ונגמור כבר עם ההר הזה.
זה לא פייר מה שאת עושה, אתה אומר, אני לא יודע מה.
אבל אני יודעת מה.
תן לי להיות לבד, תשאיר אותי לרגש, תשאיר לי אותי.
ואני גם מרגישה איך אתה מפחד מהרגש שלי, איך בלי דעת אתה מנסה לעצור את זה, מניח לבנים שקופות ביני לביני, אתה כל כך רוצה שאהיה בסדר.
ואני רוצה להיות אני.

יש המון ידיים מנסות לגעת בי, אני מרגישה איך מכל מקום חוטים מושכים אותי, אני מפחדת להגיד לא. אני לא רוצה להיות כזו.
אני לא מובנת, לא קוראים אותי נכון.

מדי פעם ישנו ערב, שתיתי והיה את השיר הנכון, מי יודע מה,
אלו דקויות שאפילו אני לא מבינה,
אבל היה ערב, התאווה התעוררה, האשמה פרשה מוקדם, הקירות נמסו, מתוך החורבה שאני בערב אחר עלתה האמזונה.
ובדיוק אז, שווה בנפשך, בדיוק בערב ההוא ראית אותי.
ואני נעתרתי ונתתי ואתה קיבלת מן הדבש.
ולך תסביר עכשיו, אני לא שולטת בה.
לך תסביר שרוב הזמן זה לא ככה, שאי-אפשר לפי הזמנה, שבכלל אני לא כזו.
הידיים שנוגעות בי זוכרות היטב תגובה אחרת מזו.
אז לך תגיד עכשיו לא.

ובכל זאת, המשכנו להר הבא.

היא חוזרת ממקום אחר, מגבר אחר, אני נקלעת לתוך המערבולת, הגבר הראשי שלה לוקח את ידי.
עוד לפני שאני מבינה שאני מטבע, היא מבינה. גם היא לוקחת את ידי,
היא מוציאה אותי משם ואני מכירה לה תודה ,
כשאנחנו מדברות עינייה לא מרבות לפגוש בשלי, האם זה בגלל הפנס או בגלל המדורה או בגללה או בגללי?
היא חושבת שאנחנו דומות. ככה היא חושבת ולי מוזר מאוד לחשוב ככה.
איך אני יכולה לדמות לה?
אנחנו מדברות ומתקרבות ואז אני אוהבת אותה. באותו הרגע אני אוהבת אותה מאוד.
וכשאתה בא לידנו אני אפילו חושבת שאם עכשיו זה היה קורה, ככה בדיוק, ביננו, אז זה היה בסדר.
אבל אז אני הולכת לרגע וכשאני חוזרת גופך בין רגלייה המפושקות ובין שינייה קונדום.
ואתם שואלים אותי אם אתה יכול לשכב איתה.
לא.
והדקות עוברות אבל התמונה לא מרפה ממני. למה ככה? למה התחלתם בלעדיי? למה כשהלכתי? למה כל כך מהר? למה אני צריכה לראות אותך ככה, צמוד לגוף שלה, לבושים לגמרי אומנם, אבל נראים כמו באמצע...
למה שוב אני הלא.

אחד רוצה לגעת, אחד רוצה לסשן, אחת רוצה סקס, אחד רוצה שרק אהיה בסדר
ולא ולא ולא ולא
ומכל מקום אף אחד לא רוצה פשוט לתת לי להחליט לעצמי.
ואני שונאת להיות הלא הרע הזה.
כל כך לא מובנת.
ואתה כועס ושוב רבים ואתה מרים עליי את הקול וזה משפיל אותי.

ואז הזעם גואה.
ולא יעזרו כל הלבנים השקופות שלך וזרמי המסרים התת קרקעיים.
כי

אני מרגישה שעושים ממני אפס כשצועקים עליי ככה
אני מרגישה שעושים ממני אפס כשנוגעים בי ככה
אני מרגישה אפס
כולם נוגעים בי כל הזמן
לוקחים כשלא נתתי
ממשיכים כשאני רוצה לעצור
ועוצרים כשאני רוצה להמשיך

ואני והלא הזה כל הזמן

אל תוך המים אני רצה וחושך וקר, הבדים עליי סופגים קודם העור מאחר להבין, המים קרים מאוד והשצף אכזר אז אני נפלטת ורצה. שוב אני רצה , כמו תמיד, כמו מעולם, כמו מאז, כמו עכשיו, אני רצה, אני גורבת גרביים לחות, האדמה האבקתית הופכת לבוץ הנספג אל הצמר, אני רצה דרך שיחי הפטל והקנים, יש רעשים של לילה, צרצרים וגם שקט וכיפה מכוכבת וחושך, כאשר אני עוצרת מריצת האמוק ישנה גבעה ודממה.אני צורחת.
אני צורחת במלוא גרוני, אני צועקת, עם מילים ובלי, אני משחררת את הרטט ממעמקיי הקרביים דרך מיתרים ניחרים אל החושך, הגוף שלי מוטה קדימה כמו מכאב איום, אני צורחת.
את כל הכעס הזה וכל אי-הצדק וכל העונש וכל הזוהמה.
אני צועקת וצועקת ואחרי דממה.
אני צועדת,נופלת הלאה.
ועומדת. ומתפללת לאלוהי האלוהים לעשות משהו מחיי או לקחתם כבר וזהו.
ובוכה, וודאי שבוכה.
לובן מכנסייך מבהיק כפנס בחושך, אני רואה היטב אבל אתה מתגושש באפילה, ידייך שלוחות קדימה כסומא, אתה ממלמל היכן את, אתה מחפש אותי עיוור, כמו במשחק, אני עומדת ממש לידך אבל אני שקטה, עוד רגע אחד אני מונעת ממך את גופי, מתבוננת עלייך אובד בתהום, קורא בשמי, נואש ומבקש להשווע. לבסוף אני עונה.
ומכה אותך, מכה בחזך, בזרועותייך, מחלקת מהלומות מפוזרות של זעם ובושה על גופך המכיל לעיייפה,
אנחנו צונחים אל האדמה להתבוסס בכאב הזה, אתה אוחז בי כמציל או כטובע,
אתה בוכה איתי, אתה נשבע, אתה מבטיח, אתה מתקפל, אני לבסוף מתמסרת,
אלייך ולבכי ולצעקה.
לאחר מכן אנחנו חוזרים אל האוהל, הערתי את כולם בצעקותיי ואני מאוד נבוכה,
אתה מכניס אותי פנימה ואני רועדת ורועדת,מקור ומאימה ומבושה ומזכרון ומשיכחה
עכשיו אני ישנה.

אני מתעוררת לפני כולם. המחנה נחשף במערומייו העלובים, אני מלקטת בשקט קרטונים של שוקו, חפיסות סיגריות, עטיפות של ממתקים, צלחות חד פעמיות, בדלי סיגריות ונייר טואלט.
עורמת את כלי המטבח שצרעות טורפות מקיפות בעקשנות חרקית ראוייה להערצה והולכת למים.
אני עומדת בתוך הזרם ושוטפת את הכלים, הכל שקט והייתי רוצה שזה ישאר כך לנצח, אני מקציפה את הסבון ומלטפת את קערות הנירוסטה ואת המחבתות, מניחה לפיסות האוכל ליפול לקרקעית וחושבת על הדגים.
אבל אחד אחד הם מתעוררים, שוטפים פנים ומצחצחים שיניים בקולות מהוסים ומבטים סמויים, היה עדיף לו לא היו מבחינים בי כלל.
אבל הם מבחינים בי ויותר מזה בך, מישהו שולח אותי לבדוק למה אתה יושב ככה בתוך האוהל.
הרי בדיוק ירדנו את המדרון וכבר חשבנו שההר מאחוריינו אבל הנה כבר מיתמר עוד אחד ושוב יש לנעול את מגפי הצעידה.

בהתחלה אתה מגרש אותי. פנייך לחים מדמעות, פייך רטוב ופעור, אין קול ואין עונה.
"דבר איתי" אני מבקשת. אתה מבקש שאסתלק.
אינני מסתלקת.
אני מנסה להושיט יד אך בתגובה אתה נצמד לכנפיי האוהל כאילו אצבעותיי היו גחלים לוחשות לפחות.
עד שבסוף, נאלץ להכנע לנוכחותי אתה מדבר.
על אימך ועל טירופה, על אימך ועל צעקותייה, על אימך ועלייך, עלייך ועליי, על אימך ועליי, על אימך ובנה עליי ועל בני.
ואני?
אני לא מטורפת, אני נואמת לפני שורת הדין, אני כועסת.
אני לא אימך, אני אני. הבט בי, זו אני.
וזה בסדר לכעוס ובסדר לצעוק ובסדר להתמוטט, אני דורשת.
האם אתה משתכנע?
את עלבוני אני בולעת ואיתו גם את קלוני.
אני לא משוגעת. אני לא אם נוטשת בניה, אני לא היא.
אתה מוכרח, אני עוברת אל התביעה, אתה מוכרח לאפשר לי גם כעס,
להרשות לי גם זעם, גם כאב, גם אובדן שליטה.
אלו חומותייך, שהצבת, שאוסרות עליי לדבר, לכאוב, לכעוס.
תפסיק להציל אותי, אני מבקשת. תפסיק למנוע ממני את הקושי הזה.
אני לא משוגעת (וחוזרת גם פעם נוספת עבורי: אני לא משוגעת)
אני לא.
איך ייתכן שבסוף מחית דמעותייך ויצאת מן האוהל?
ובסוף הייתה הסכמה?
אולי גדול כוח אמונך בי, ככלות הכל.
אולי לבסוף מחלת קצת גם לאימך?

ואת שארית היום אנחנו מעבירים בציפה, אחרי שלושה הרים גדולים כבר לא נותר עוד כוח רב.
אתה מביא עצים למדורה, אני קוטפת פטל, אנחנו מתלעסים באמצע הדרך החמה, ידיי אוחזות בסבך הקנים, תחתוניי רטובים מן הנחל, אנחנו אוכלים וישנים, אני נתקפת קוצר נשימה, אנחנו צפים, אנחנו צפים. הביתה. הביתה.

ביחד ויהי מה.