מנקה את הפה

נורא מוזר תמיד שהחיים ממשיכים כרגיל.
אני כבר מבולבלת לגמרי ממניין הימים והשעות, מתקשה הזכר אם יום שישי או שבת או ראשון.
כל יום עובר כמו שבוע, עמוס ומלא רגשות,
כל לילה עמוס חלומות שכולם חלומות על אובדן.

ניחום אבלים קוראים לזה אבל אני לא חושבת שזה מדויק.
אולי העסקת אבלים, או הסחת אבלים, או האכלת אורחי אבלים, או משהו כזה.
זה לא קשור לניחומים.
החברים של האח הצעיר שנהרג בן 19 הם אבלים בעצמם,
החברים של שני האחים האחרים צעירים מדי כדי לקחת אחריות
והחברים של ההורים עסוקים, מן הסתם, בהורים.
אז איכשהו זה אנחנו, החברות של האח הגדול, שלקחנו על עצמנו את המשימה.
"הצוות" הם קוראים לנו, בראשנו החברה החדשה שלו, מפקדת על כל המבצע.
ובתוך העוגיות והעוגות והפירות והשתיה וכלי הפלסטיק ושקיות הזבל וכסאות החצר והמאפרות ומלאי ממחטות ומים מינרלים אנחנו נעשות חברות.
ובכלל, חבורתנו הקטנה, חברים של האח האבל, יושבים ביחד בצד ומגלים כמה בעצם אנחנו כולנו קרובים ומתאימים וכמה חבל שלא עשינו מפגש כזה קודם.

כמובן שזה שופך אור אחר על הכל.

ואני בתוך זה, בעיקר קשה לי לראות אנשים שאני כל כך אוהבת שבורי לב,
לדעת שהחיים שלהם אף פעם לא יהיו אותו דבר,
שתמיד יהיה החור הזה, הכסא הריק הזה, החיוך החסר בתמונה המשפחתית.

בלילה חלמתי שאני מפילה שלושה עוברים,
שני תאומים זהים בשק הריון אחד ועוד תאום בשק נפרד,
הם היו בתוך כדורים שקופים עגולים, כמו במכונות האלו שמוציאים טבעת,
צפים בתוך נוזל אדמדם,
ולא הסכמתי לוותר עליהם,
הסכלתי על תווי הפנים העובריים שלהם, על העפעפיים הנפוחים, על זוית העין המלוכסנת,
על הפיות שלהם,
התחנתתי שמישהו אחר יקח אותם, שאני עצמי לא מסוגלת.
והלב שלי נשבר על עוברים שכמעט היו שלי.

אז איך מרגיש לב של אמא שזכתה להחזיק את בנה רק 19 שנים קצרות?

אני לא רוצה אף פעם אף פעם לדעת.