מנקה את הפה

למה כל רגשי הנחיתות האלו?

תמיד רציתי לסוע. אני רואה איזה הבזק טלויזיוני של חוף תאילנדי ואני מוצפת רגשות.
כמה אני רוצה לסוע.....
ואז בלי שום סיבה אני מפחדת. מחוסר הניסיון שלי בטיילות, מלהחשף כחסרת ניסיון, מההתרגשות.
אני מפחדת מהרגשות שלעצמם ואני מפחדת מאיך אתפס בעיניי החברה.
אני מאוד מפחדת משיפוט.
אני רוצה להיות מוערכת ונאהבת.
למה זה חשוב שאף פעם לא נסעתי? למה זה עושה אותי פחות שעוד לא טיילתי בהודו או בתאילנד או בלאוס וכל הכרוך בכך?
למה אני נחותה כי אני לא קוראת ספרים מעניינים?
איך אני רוצה לקרוא ספרים מעניינים.
למה אני מרגישה פחותה כי אני עוד לא האדם שאני רוצה להיות?
אז אני רוצה להחכים ורוצה לטייל ורוצה הרבה דברים אבל אני עוד לא.
אז מה?!
למה להרגיש פחות טובה ממישהו בגלל זה?

איך אני אדם כל כך מפוחד?
כל כך מלא הסתייגות מדעת אנשים עליי?
למה כל כך אכפת לי מה חושבים?

כי במקום מסוים, לא באמת אכפת לי, זה מה שהכי מוזר.

או אולי כל המעשים הקיצוניים שלי נובעים מפעולת נגד,
או שהפחד ממה יגידו נובע ממה שהייתי רוצה לעשות עוד יותר?
שיגלו עליי.

למה אני חושבת שכל דבר הוא סימן לחולשה ולמה כל כך אכפת לי להתפס כחלשה???
אז מה?!
אז חסרת ניסיון. אז לא יודעת כך וכך. אז מה?!
ועוד לא הגעתי לכל מיני תובנות מדהימות ואני עוד לא אדם שלו שלם ומאוזן,
זה בסדר, לא?
להיות בתהליך. בהתהוות.

אני לא מבינה את עצמי, בחיי.

רוצה להיות בטוב.

אני אשה מעניינת, יש לי מטרות נפלאות, יש לי ייעוד מקצועי ויש לי קריאה רוחנית,
יש לי דעות וסקרנות, רצון לחוות ולהתנסות, לגלות את עצמי, את היכולות שלי, אץ האמת הפנימית שלי, את הפחדים והתשוקות והאהבות.
עברתי קשיים שונים והתגברתי, אני גדלה ומשתנה ומתעצבת, אני שואפת למעלה תמיד,
אני מצליחה לעמוד במטרות האישיות שלי, אני עומדת בקשיים, באילוצים, במציאות, אני עצמאית, אני מצחיקה, אני מוכשרת, אני נעימה, אני אדם אוהב, אני אדם לומד, אני אדם ששואף לטוב.
יש לי את כל הסיבות להיות מרוצה מהתהליכים שאני עוברת ולאהוב את עצמי, אין לי סיבה להתבייש בכלום, לאיש אין זכות לשפוט ולבקר אותי, יש לי חברים ואהובים וסביבה תומכת,
אני צעירה וכל החיים לפני.

אסע לטייל.
אגשים את עצמי.
אבחר.
אדע את הלב שלי.
אוהב.
אהיה אמא.
אלמד.
אלמד.
אטפל.
אחיה במקום שטוב לי.

הבהירות מגיעה.

ישנה בהירות קיימת,
אני מושכת אליי.