מנקה את הפה

בכלל לא רציתי ללכת הביתה. וזה אולי נשמע קטנוני, למי שלא מרגיש כמוני, למי שיכול,
אולי זה נשמע שולי, לא לי,
שלא רציתי לעלות לקומה השניה, אלא להשאר קרוב לאדמה, שלא רציתי להיות בין קירות בכלל בכלל ולגבי הריח הרע והכלים בכיור והכביסה והלכלוך, זה אולי נשמע קטנוני להרגיש ככה מרעשים של כביש ומריחות של עיר ומבחורה שנתקלת ברחוב בלי לומר סליחה.
ובעיקר כי לא רציתי לדבר על הצבע של הלהבות, אם הוא אדום או כתום או צהוב או מה.
בנתיים הבית נשרף, ככה או ככה...
לא רוצה לדבר על ארוחת ערב, על מה נראה בטלויזיה, על העבודה, מעדיפה להמנע מלמצוא דרך להעביר זמן יחד בלי להיות יחד.
ויותר מכך- בלי להיות עם עצמי.
והדחף ללכת כל כך גדול.
ובכלל לא רציתי ללכת הביתה. עברתי ברחובות והאמנתי שלא אלך הביתה.
זה אולי ישמע קטנוני לרצות לברוח בגלל שפחית קולה עולה 6 שקלים ויש לי בכיס רק 5.80 ואין לי יותר מזה בכלל.
אבל למה שפחית קולה תעלה 6 שקלים? ובכלל לא רציתי קולה.
רציתי משהו שעולה 5.80
אבל יותר מזה בכלל לא רציתי ללכת הביתה.
וזה קצת מכעיס שעכשיו אין ממש לאן ללכת אחרת.
עכשיו, 2 חברים פחות שאפשר ללכת אליהם כדי להתרחק.
ובכלל, האם יש לאן ללכת?
האם יש מקום רחוק מספיק או קרוב מספיק, תלוי אם אני אופטימית או פסימית בכיוון ההליכה.
או ריאליסטית בכלל. או אמוציונלית. או מה, להבה כתומה או אדומה.
כך או כך זה 2 חברים פחות.
אבל הערך של נתחי הלב?

ופתאום הייתה לי תחושה שהאכזבה מנסה לבצבץ דרך כל סדק.
שאולי זה כבר פלקט. אין עומק, אין אמת. זו לא מקטרת.
ולכן כל שינוי בתסריט, כל רמז לסטייה מהצפוי, גורם לתגובה לא הולמת,
לכעס מוזר, להתכדררות, לעוקצנות בלתי הגיונית. כאילו מה?
אז חשבתי שאולי באמת, כבר איני מצפה לשום הפתעה.
פלקט של נוחות, של ביטחון, של רצפה.
אני בטוחה שזה מאוד מאכזב לדרוך על מחצלת בדוגמאת חלוקי נחל.

רוצה הביתה

כמה פעמים כבר כתבתי את זה בחיי?

אני רוצה להר. אני רוצה לראות את הזריחה ממגדל המים. אני רוצה לשבת מעל הואדי.
להזכר שזו עדיין אני. עדיין אני. עדיין אני.
תמיד היה לאן ללכת. להר, לוואדי, למבצר, לחורשה, לשיחים אפילו, אם צריך.
איפה יש פה איזה שיח טוב לרפואה?

אני זקוקה לשמלה הלבנה. אני מתפללת בשם ערב שבועות הבא....

לאן זה הולך כל זה?

הכאב כל כך אמיתי והמציאות כל כך שגרתית.
הפגיעה. הגעגוע. יה, כמה געגוע.
עכשיו גם רוצה אלייך. להבנה. למבט. להנהון.

העוקצנות הזו נולדת מתוך כך,
אני מאבדת אותי.

מי זוכר אותי?

זוהרת.

בבקשה שיהיה לי כוח
שיהיה לי אומץ ואמונה
שאתגבר על הפחד
שאצליח
שוב
אוטואמנסיפציה