מנקה את הפה

אנשים רוצים לדעת איך אני מרגישה.
משום מה אנשים גם שואלים אותי איך הוא מרגיש. שזה קצת מוזר כי אין לי איך לדעת איך הוא מרגיש. מה שמשום מה גורם לאנשים מסויימים לספר לי איך הוא מרגיש. שזה הרבה יותר גרוע.
אבל מילא.. איך אני מרגישה?
בדיוק חזרתי מהלימודים, היה נפלא ומפרה, מקדם ומפתח. יש לי כאן בירה ומחשב שעובד, אז זה מצוין. יכולתי לשנות את הניק. את הקילור. את הפרופיל. לחפש לי דירה בהומלס.
כמו-כן להתעדכן בחומר קריאה איכותי של אנשים יקרים ולאמן את יכולתי לטפח חמלה ורחמים במקום כעס, בוז ונקמנות. לא שקל להפרד מרגשות מעוררים ככעס,בוז ונקמנות, לא שאין לי חשק להטיח את משנתי כאן על גבי הבלוג ולשאת דרשה או שתיים על איכותה של הקארמה ונטייתה לנגוס לאנשים בתחת, בעיקר לכאלו שמרוב שהם משתדלים לעשות רק טוב ל"קרובים" אליהם עושים הרבה רע וימצאו את עצמם מאוד לבד בקצב הזה.
אבל נו, ננשום עמוק, נחמול ונרחם כי ביננו, המצב כולו לא ראוי לדרשות המופלאות שלי.
המצב כולו, למעשה, הוא לא כזה דרמטי. לפחות לא צריך להיות וכל עוד אני שומרת על עצמי ועל הפוקוס שלי ולא מתדרדרת למשחקי מחבואים ותופסת ילדותיים, אני מרגישה בסדר גמור.
פעם אחותי אמרה לי שכדאי להתחתן עם מישהו שאפשר גם להתגרש ממנו.
אני לא מתכוונת לתמוך במשפט העצוב הזה, אבל בכל זאת אציין, שמה שאינספור מסכות, פיתולים, נסיונות, השתדלויות ומאמצים לא עושים כדי לגבש עמדה- פרידה אחת עושה היטב.
אני בוחרת להפרד כשליבי מלא אהבה, הערכה, כבוד וחיוביות, אני בוחרת לזכור את כל הטוב ולהניח לכל הרע, אני בוחרת לאהוב.
אני בוחרת לא להפגע מאמירות קשות, אני בוחרת לא להאמין שהשנה הזו הייתה בזבוז זמן, אני בוחרת לנצור ולקדש כל הישג ותמורה שקרו בחיי.
אני בוחרת.
בטוב.
בשלם.
באמת.
אני יודעת שהדרך שלי פתוחה לפניי, צופנת הגשמה ומימוש וצמיחה ושיפור, אני חיה וקיימת, אני לגמרי כאן.
אני בוחרת לחמול ולא לכעוס.

כל החודש האחרון היה פנס ענק על שאלות טובות- מי אני? מה אני רוצה? מי האנשים שאני רוצה לצידי בדרך? מה התחושות, הרגשות והמחשבות שאני מכניסה לחיי?
וגיליתי, שיש עוד המון ממני שרוצה להתבטא ולהיות, שיש לי רצונות גדולים ורחבים ומטרות וייעדים, שחברים אמיתיים מוכיחים את עצמם במעשים ולא במשפטים, שלכל מה שקיים בחיי אני איפשרתי כניסה.
אני לא מפחדת ולא שבורה, אני לא תלושה או אומללה או חלשה,
אני עצובה, זה נכון, אבל לא כל הזמן,
אני מתגעגעת, אבל פעם התגעגעתי אליי יותר, אז עדיף להתמודד עם הגעגוע אליו מאשר אל עצמי,
אני גם מפחדת, אבל הרבה פחות,
בעיקר:


אני חווה את השינוי עם כל הרגשות שנלווים לו, בפרופורציה, מתוך קבלה, בלי דרמטיזציה עודפת,
אני מודה על החברים המעטים שיש לי, כל אחד מהם הוא אוצר גלום של אהבה, נכונות, כוונה, אמון, נאמנות ותקווה
אני בסדר,
באמת שאני בסדר.

נשמור על קשר, אבל לא הדוק מדי, כן?
נשאיר קצת מרחב נשימה.....

בברכת התחדשות ממשפחת התבלינים כולה,
ג'ינג'ר.