מנקה את הפה

בעצם היה לי יום מצוין אתמול, המון אנשים ביקרו אותי בחנות, דמויות ממקומות שונים, מאיזורים שונים בחיי.
רק בערב, משהו התחיל לחלחל.
כשעליתי במדרגות, לא של הבית שלי, עם התיק על הגב.
היה לי ערב לא פשוט לעיכול, מצד אחר חברה טובה של אנשים אהובים ויקרים, מצד שני, גם הם עצמם כל אחד לחוד וגם ביחד עןוברים תקופה קשה , מצד שלישי, להיות מחוץ לבית, ועוד בבית עם חתול, הוביל למתקפה חושית לא נעימה,
בעצם, רק אחרי המקלחת, כשהגיע הרגע פשוט לשבת ולהיות. עד אז זה היה בסדר פחות או יותר.
אבל אז שהתיישבתי, האף והעיניים הציקו נורא מהחתול, האוזניים שמעו מוזר נורא, עמום כזה, האוויר לא התחלף כמו אצלנו בנווה-שוקן סחוף הרוחות, המוסיקה (המצויינת, יש לציין) הסיחה את דעתי, המאמץ לתקשר כאחד האדם תסכל אותי.... והרגשתי שאין לי דרך להסביר מה עובר עליי בכלל, שעם כמה שאני ביחד, אני לבד.
ונורא נורא רציתי הביתה. וחשבתי "אני לא מסוגלת לעשות את זה" וחשבתי "תתגברי, תחזיקי מעמד" וחשבתי "זו המציאות".
בכלל, בימים אלו אני מרגישה הרבה פעמים שעד שמגיע אדם שאני חפצה בדעתו, או פשוט בהקשבתו, אני בכלל לא מצליחה לדבר.
כאילו, כל הנושא לא מצליח לגמרי לנבוע ממני מתוך איזשהו חוסר ביטחון שכזה, שאהיה לא מובנת, שישפטו אותי, שלא אצליח להגיע לעומק העיניין ולפתע יקומו וילכו. אבל אני גם לא יכולה למהר, אני לא מסוגלת להאיץ במילים וככה הרבה פעמים, יוצא שאני לא באמת מגיעה לאמת, לא באמת פורקת.
וגם זו, כך נאמר לי, המציאות החדשה.
ודווקא אני כן רוצה לדבר, זה מה שמוזר.

מה קורה אחרי חוסר הנוחות? מה קורה אחרי הפחד? מה קורה אחרי הגמילה מההרגל? מה קורה אחרי השחרור?
מסננת גדולה מחזיקה אותנו ומנערת ומנערת, אני רוצה לדעת להבדיל בין המוץ לבין התבן, אני רוצה לראות מה ישאר, מה רב ערך ומשקל ולא נופל בין החורים....

לאט לאט, דקה דקה, צעד צעד, צריך לתת לכל קליפה את הזמן שלה לפול....