אני מסתובבת בבית כאילו כלום. כמו כל בוקר. רק הלסת שלי כואבת נורא ואני תוהה האם יהיה יום שבו היא תתקע לי וזהו. אם היא כואבת כל כך בטח חרקתי שיניים .
הוא אומר שכבר כמה לילות אני חורקת ומדברת ומשמיעה קולות.
אני מסתובבת בבית כאילו כלום.
האם זו סוג של הדחקה?
אני לא רוצה להתרחק. אני לא רוצה לעזוב את מה שיש לנו.
מה גדול הכוח שיש לזה עליי, למה שיצרנו, לנוחות, לביטחון, להיכרות, להבנה.
חלק אחד בי מייחל פשוט להשאר בזה, להתכרבל לתוך זה. לא לשנות כלום.
חלק אחר בי חושב שאני רוצה שינוי בלי לשנות כלום וזה לא הגיוני.
חלק אחר בי ממשיך לשאול ולשאול ולשאול.
מה גדול הכוח של הבית שבנינו. כמה שאני לא רוצה לצאת ממה שהוא נותן לי.
האם זו אמת?
השאלה לא מרפה.
אני מסתובבת בבית כאילו כלום ומסרבת לחשוב שנגמר.
כל החלקים שלי נאבקים ביניהם.
רק רוצה בהירות.
כמה חם הבית.
האם אני אני?
האם אני יכולה להגשים את עצמי?
האם זה מה שאני רוצה להתחייב לו להמשך חיי?
האם זה בעלי ואב ילדי?
האם אני משקרת?
האם אני אמיתית לעצמי?
האם אני בכלל מבחינה בין לבין?
מה דוחף אותי?
מה מניע אותי?
מה אני רוצה???
כמה מוכר הבית.
כמה גדול העולם.
מה עושה אותי מאושרת?
כל כך הרבה אהבה
כל כך מעט הבנה
תיק מלא כביסה
כאילו כלום
וגם הכל
אני רוצה את האמת ומפחדת ממנה
אני רוצה שינוי בלי לשנות
כואבת לי הלסת
אני רוצה לקיבוץ
אני רוצה להיות אני
איפה אני הכי אני?
לא חיבוק וירטואלי.
חיבוק חושני, לא במובן המיני.
חיבוק חם, רך, עם ריח של גוף, חיבוק מוכר, חיבוק אמיתי.
חיבוק שלי לעצמי.
אומץ.
לפני 15 שנים. 1 בדצמבר 2008 בשעה 9:25
