מנקה את הפה

אין באמת מה לומר על כל זה.
לא בטוחה מה קורה עכשיו.

רציתי כמה ימים עם עצמי לבד, לישון אצל חברה, לארגן את המחשבות.
רציתי להבין את עצמי טוב יותר, לבחון את הרגשות שלי בשקט.
זה קשה, לפעמים, להגיע לצלילות כאשר כל דבר משפיע וחוטים מושכים מכל כיוון.
כי אני אוהבת אותו מאוד ואם קשה לו אני רוצה להיות שם ללטף ולעזור,
אם טוב לו אני רוצה לשמוע ולחלוק איתו, אם ואם, זה קשור אליו, הרגשות נוטים כלפיו,
אבל איפה אני?
אני לא רוצה לתת לפחד הזה להכתיב את הצעדים שלי.
אני רוצה להיות שלמה עם הבחירות שלי ומפוכחת.
ויש לי חששות וספקות ושאלות שמבקשות פיתרון.

אבל הוא ראה את זה אחרת.
כמה צעדים קדימה, הוא אומר.
הוא רואה את ההגשמה העצמית שלי כתהליך מנוגד לזוגיות.
הוא אומר, שאם אפתח את עצמי ואקדם את עצמי ואהיה אדם שלם יותר, כבר לא ארצה אותו יותר.
כי הוא, ככה הוא חושב, טוב רק בשביל תמיכה. זה מה שהוא יודע לעשות.
הוא יודע לתמוך ולהכיל ולעודד, אבל זה כבר לא מספיק לי.
ככה הוא אומר.

ואני לא מבינה למה הוא מתפשר על התפקיד.
למה הוא לא רוצה לעוף גבוה יותר.
לצידי או לא.

אני לא יודעת מה הלאה. איך מתקדמים.
אני רק רוצה את עצמי בחזרה.
להאמין בעצמי, להרגיש עצמאית, חופשיה, בוחרת....

המון פחד.
לא רוצה פחד.
רוצה בלי דרמה.
בלי סערת רגשות.
בעדינות, צעד צעד.

כן, ייתכן, שזו טעות איומה.
אבל אני מוכרחה קצת לשחרר.
לשחרר אותו, לשחרר אותי, לשחרר את הזוגיות שהחזקנו חזק חזק,
להרפות מהלפיתה ולראות מה יקרה.

נוציא את התיק, לכל הפחות.

רק אהבה.