דמעות זכוכית

הייתי רוצה לחבק אותו,
כמו שמחבקים ילד קטן,
שלא יקרה לו שום רע בעולם.
הייתי רוצה להצחיק אותו, שלא יפסיק לחייך לעולם ...
כמו ילד קטן.
לקחת את כל מכאוביו, בדידותו,
להיות כמו פייה או פרפר לצידו.
להותיר בריפרוף כל כאב ועצבות,
לחבק עם כנפיי, לחמם עם חיוך.
להחזיק מטה קסם, להניף ולומר...
תעצום את עיניך, תתעורר למחר.
תתעורר ליום טוב ומלא חיוכים,
פרפרים ופיות מסביבך רק עפים...

אבל מה לעשות?
זה חלום, הוא שלי.
חלומך - מציאות. שקורעת אותי.
היא חוצה את גופי, את ליבי, נשמתי
היא כמו שד שרוקד את ריקוד המתים.
מכשף ומטריף,
מסתתר לו בפנים.
אהבה בריקוד מטורף ומדהים ...

טיפות מלוחות נזלו על לחיה, כשהן פוצעות את עיניה וכל חלק בגופה איתו באות במגע. זולגות ומתרסקות ברעש חרישי לאלף רסיסים.
טיפות, כ"כ יפות, שקופות, כמעט בלתי נראות. אף פעם לא מתות. מתרסקות ושוב חוזרות להיות אחת.
ידיים רועדות החזיקו את הלב המדמם וחושיטו לו אותו. מאות מסמרים נעוצים בלב הקטן. כל מסמר פוצע ומכאיב, לכל מסמר "סיבה".
"כך אותו ..." היא אמרה. "הוא שלך, תרפא אותו ותשמור עליו ואולי אז ... הדמעות לא יפצעו עוד. תטפל בו, אולי אז ... אהיה לשלם, לאחת. אהפוך לדמעה, מתוקה ושקופה כה שלמה".