לפני 17 שנים. 5 באוקטובר 2007 בשעה 19:21
טיפות מלוחות נזלו על לחיה, כשהן פוצעות את עיניה וכל חלק בגופה איתו באות במגע. זולגות ומתרסקות ברעש חרישי לאלף רסיסים.
טיפות, כ"כ יפות, שקופות, כמעט בלתי נראות. אף פעם לא מתות. מתרסקות ושוב חוזרות להיות אחת.
ידיים רועדות החזיקו את הלב המדמם וחושיטו לו אותו. מאות מסמרים נעוצים בלב הקטן. כל מסמר פוצע ומכאיב, לכל מסמר "סיבה".
"כך אותו ..." היא אמרה. "הוא שלך, תרפא אותו ותשמור עליו ואולי אז ... הדמעות לא יפצעו עוד. תטפל בו, אולי אז ... אהיה לשלם, לאחת. אהפוך לדמעה, מתוקה ושקופה כה שלמה".
