זכות הציבור לא לדעת.

אלוהים נתן לי במתנה את הזכות המפוקפקת להיות עדה למה שמתרחש ברחבי הרשת החברתית-

הן בערבית והן בעברית, ולתהות, למה נולדתי בנקודה הארורה הזאת על כדור הפלנטה? 
אני חייבת לשתף אתכם כדי שלא יכאב רק לי - הלב.
מקרה ראשון: 
זירת האירוע דף פייסבוק בערבית, האירוע: סרטון פייסבוק של לטאה חמודה שותה מים, שמחה וצוהלת, התגובות לסרטון: בעיקר שצריך להרוג אותה כי הנביא ציווה עלינו.
מקרה שני:
זירת האירוע  הצ'אט של הכלוב-

האירוע: בחור שקורא לעצמו שולט כל שהוא- "אז איך זה מרגיש לך להיות בוגדת?"

(בחרתי את התגובה העדינה)
****************************************************************************************

**********************************************************

וחוצמזה ובלי קשר לכלום. 

ראיתי פעם תכנית על חיפושיות זבל-

הזכר מחזר אחרי הנקבה, לא באמצעות זנב מפואר-

לא באמצעות קרניים ארוכות- לא בללכת מכות

אלא בליצור עבורה עיגול ע-נ-ק ומושלם של חרא- (שהוא שואל כמובן מחיות אחרות)
ואם העיגול מספיק מרשים, הם מזדווגים-

ובתוכו היא משריצה את כל גורי החיפושים.

כמה פשוט, חמים ונעים-
היום מצאתי חיפושית זבל על גבה מחוץ לדלת
כנראה שחלקנו צריכים
קצת יותר מעיגול של חרא בשביל להחזיק אותנו בחיים.

אך יאומי!

אני יתומה מאז שהלכת.

באתי בכדאי לברוח קצת מהמציאות העגומה שלי. אבל אין עם מי לברוח. 
הכל אותו הדבר.

אמא: (מצביעה על חנות עתיקה) לא ראיתי את בעל הבית פה הרבה זמן. אולי הוא מת. את זוכרת אותו?
זאתי: כן.
אמא: הוא בטח מת.
זאתי: למה מת? אולי הוא יצא לפנסיה ויושב על איזה אי לוגם קוקטיילים?
אמא: יהודים לא מתנהגים ככה.
זאתי: למה לא?
אמא: יהודים צריכים להכניס כסף עד הסוף. הוא מת.
#רק_ביפו

“אופטימיות היא חיונית להישגים והיא גם הבסיס לאומץ ולהתקדמות אמיתית״

(ניקולס מארי באטלר)

אין בי אופטימיות בכלל-

אבל לפתע יש בי רצון להיות כלום.

ולמצוא שקט נפשי

**************************************************

***************************************

את השיר "אויר הרים צלול כיין"

אבא שלי לימד אותי- אותנו הילדים שלו.

נשמנו אויר של ים

והוא שר לנו על אויר צלול כיין

מצחיק שבחור  יפואי ילמד את הילדים שלו שיר ציוני שכזה. אבל זה אחד השירים שהוא כנראה הכי אהב. 

ועכשיו תוך כדאי כתיבה אני מתבאסת לדעת שלא אוכל לשאול אותו-

למה דווקא את השיר הזה הוא בחר ללמד אותי כשהייתי קטנה- במקום שיר ילדים?

אבא שלי מת לפני חודש. ויש לי כלכך הרבה שאלות לשאול אותו- לו היה חי.

(והגברים בפרט) גם אם נראית היא "עצובה מעט"-

תנוח דעתכם הכותבת בסדר ואינה זקוקה לעזרתכם.

הפוסט שקראתם בשעות הקטנות נכתב לפני שבועיים לפחות

או אולי שנה-

ותאמינו לי ככולו אוטוביוגרפי ושקר מוחלט.

אז אין צורך לשאול את הכותבת איך היא מרגישה-

וגם הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות הזו ולהודות לשלושת אלפים ושמונה שולחי ההודעות המתמידים-

שאינם מרפים
והכי הכי אני רוצה להלל אותך

שעדיין ולמרות הכל-

רוצה לראות ולשמוע את הקולות שבועטים בי מבפנים.

בלי להחזיק ידיים הולכים לאיבוד פעמיים

פעם יודעים-

ופעם לא

כמו הפעם ההיא שהיינו בשוק

ואני הייתי בת שלוש ואתה היית הכי גבוה בעולם

אז הסתכלתי לרצפה ומצאתי את הנעליים שלך

וחבקתי איש שלא היה אבא שלי-

או הפעם ההיא שלא נכנסתי אלייך לחדר

להגיד בוקר טוב

ושהכל יהיה בסדר.

בערב כבר היית מת

ואני בת ארבעים ושלוש 

ואין לי את מי לחבק

וּבְעִנְיַין אַחֵר לְגַמְרֵי
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהַלֵּב שֶׁלִּי בִּיֵּיץ בַּלַּיְלָה בּוֹ פָּגַשְׁתִּי אוֹתְךָ.