"את עושה לי דמעות"- אמרתי לה
וקיוויתי שאצליח להחזיק את הקול שלי שלא יישבר לה באוזן.
"אני מצטערת"- היא אמרה לי. "אבל אני מעדיפה להגיד לך את האמת".
"ברור"- אמרתי. "אם זה המקום שלך- אז ברור שלא".
זה רק שזה כואב לי בלב- שהגעת למקום כזה - את זה כבר חשבתי בלב, בלי להגיד. זה כבר שלי- לא שלה. אין לי מה להפיל את זה עליה.
היא- שרציתי להזמין אותה להופיע בערב שאנחנו מארגנים במסגרת החיים המשותפים- כבר איבדה אמון.
הייתי פעילה- הרבה שנים, היא אמרה לי. הופעתי במסגרות משותפות- גדלתי בישראל, למדתי בישראל, ככה- עם המבטא, עם הכול.
והיום הפעילות שלי היא רק בעולם הערבי. ההקצנה הזאת- המצב הקשה. אני מבינה שלא רוצים- היא אמרה- ולא אמרה "אותי". את זה אני כבר השלמתי בלב.
ולתוך השתיקה שהשתררה היא הוסיפה- "ואני מקנאה בכם..."
"שעושים?" שאלתי.
"שעוד מאמינים"- היא אמרה. "שיהיה לכם כל טוב".
וסגרנו- ונשארתי לבד עם הדמעות בעיניים והחולשה בברכיים והבור בלב.
