הרבה ועוד קצת...

"זה פשוט נוטף ממך !", כך היא אמרה לי במעלית. "את באמת חושבת ?" שאלתי ובחנתי את עיניה לראות אם יש שם שמץ של אמת אך ברגע שהיא הרגישה שאני חודר אל מוחה השפילה את מבטה ואז המעלית נפתחה והיא יצאה בריצה תוך שהיא ממלמלת, "איפה הכיתה שלי? אני לא יודעת היכן הם?" מה שהיא לא שמה לב שהשעה היתה רק שמונה וחצי, חיוך זדוני עלה על שפתי ומוחי קדח ממחשבות ופנטזיות חדשות, האם היא הבאה בתור?
כך היתה השיחה הראשונה שלי איתה, לאחר חודשים שהיא מסתכלת עלי, בוחנת אותי מרחקו, חוששת להתקרב, הזדמנה לה המעלית שהפגישה את שתינו יחד לבד, אחד על אחת.
למחרת ראיתי אותה שוב, עיניה הירוקות חייכו אלי מרחוק, סימנתי לה עם ראשי לבוא אלי, כשהיא התקרבה הבנתי מהשפלת מבטה שהיא איתי בפנים. "בוקר טוב לך", אמרה שהרימה את מבטה, "בוקר אור" השבתי, היא הרגישה שהיא נבחנת וראיתי רעד קל בשיפתותיה כשהיא ניסתה לפתוח את פיה אך משום מה מילותיה נבלעו, עיני שוטטו והן אהבו את מה שראו, חשבתי לעצמי ,היא בהחלט עוברת את הבדיקה שלי, 172 ס"מ שעליהם מונחים 55 קילוגרמים מצופים בעור לבן יפה, עיניים ירוקות גדולות ניצוץ קל של טירוף, טירוף מהול רצון שמישהו יקח אותה לקצה יכולתה, לקצה הסיבולת שלה, שיער שחור אסוף ופרוע, "פזרי את שיערך זה מתאים לך יותר", אמרתי, והיא הופתעה, "ממתי שמת לב אלי ?" הסתכלה ושאלה, "אני שם לב להכל!" השבתי ונעצתי בה מבט חודר. כשפיזרה את שיערה שמתי לב שהרוח הפראית שבתוכה יוצאת החוצה. אני אחדור אליך כמו סופה, אכניס בך את ארסי כמו עקרב המשתק את טרפו, כך חשבתי לעצמי. אני רוצה את מספר הטלפון שלך, דרשתי,"מה ?" שאלה בפליאה, "מה לא הבנת ? אני רוצה את הטלפון שלך ! מה לא ברור כאן ? את צריכה שאני אגיד את זה שוב?", נתתי לה את הטלפון שלי והיא הכניסה את הטלפון ואת שמה, ענת.
"ממממממממ... ענת, שם יפה" אמרתי לה, "אני אוהב אותו, טוב תראי אני צריך לזוז לשיעור כבר חמישה לתשע, אז צפי להודעה ממני." לא חיכיתי לתגובה ממנה, הסתובבתי והלכתי לכיוון המעלית, כשהמעלית נפתחה נכנסתי פנימה וראיתי אותה עדיין עומדת ומתבוננת אלי, מחייכת, חמודה היא עוד לא יודעת מה היא תעבור ולאן היא תגיע, חייכתי אליה בחזרה והדלת נסגרה.
נכנסתי לכיתה, וחיפשתי מקום לתלות על הקיר את העבודה, נושא העבודה מן הסתם קשור לחלק מחיי וכבר מלא בנות בכיתה זורקות לי הערות בנושא ומדי פעם שואלות אותי על שריטות חדשות שקיבלתי בידיים, לרב הן זוכות לחיוך שמסגיר את מעללי מליל אמש, אך היתה פעם שאחת מהבנות אזרה אומץ ושאלה אותי בקפיטריה, "תגיד לי," פנתה אלי," כן לימור?"השבתי לה, "ממה בדיוק את הזוכה כל פעם לקבל את הסימנים האלא בידיים?", "למה את רומזת לימור? דברי איתי ישירות אני שונא שמדברים איתי במעגלים." התחממתי קלות והיא עוד המשיכה "נו אתה יודע, חלק מהעבודות שלך קשורות לנושא הזה בעיקר העבודה בסטיילניג." חשבתי לעצמי מה עושים, או שאני מתחמק מזה או שאני יורה לה את זה בפרצוף ונראה מה יהיה. "טוב לימור נו עלית עלי, אני חושב שאת יודעת במה אני מתעסק ולמה אני נמשך, כן אני אוהב להיות במערכות יחסיים של שליטה, או אם את רוצה להיות קולית אז תקראי לזה סאדו מאזו או בי די אס אם, איך שאת רוצה, אבל דבר אחד תכניסי לך לראש, ורצוי שיכנס לך טוב טוב, אני לא רוצה לשמוע ממך יותר שום הערה מפגרת בנושא, ברור לך לימור!", היא היתה בשוק ורק ראשה שהנהן לחיוב הבהיר לי שזה נכנס לה טוב לראש, "ועכשיו תביאי לי טוסט וקפה, אני מחכה שם מול הטלוויזיה.", כך היה הוידוי הראשון שלי
המרצה נכנס והשיעור התחיל, אחרי שעברו על העבודה שלי אני יצאתי לשירותים חמוש בסלולרי והרבה יצרים, שלחתי לה הודעה, תצאי החוצה ותגיעי לקומה השניה אני מחכה...