אני והקישקושים שלי

עומדת על רגליי שעונה קדימה.

רגלים מפוסקות טיפה והעיניים מסתכלות קדימה.

שומעת את קול ההצלפה אחת אחרי השניה.

המבט? מאובן.

לא מרגישה דבר, לא את השוט, לא את הכאב, שום דבר.

הכל נהיה סתמי



רוצה לצרוח אבל רק שותקת.
אז אצעק לדקה ארוכה ואז מה?

מרגישה חנוקה מהכלום הזה.

אם פעם הייתי מלאת תקווה,
היום אני סתם מאובנת.

התבוא להציל אותי מהשממה?
התהיה לי לנחמה?

לא רוצה להיות עוד נשמה אבודה.

רק תבוא

ואתמסר כולי אהיה שלך.