אני והקישקושים שלי

בכי, גוש המועקה והתסכול הזה שתקועים לך כמו עצם בגרון ( ולא, אני לא מתכוונת לפרווה).
הגוש הזה שחונק אותך ולא נותן לך לנשום.
הגוש הזה שמוציא אותך מאיזון.

כל שצריך הוא פשוט להשתחרר, ולתת לדמעות לזלוג.
לא לעצור אותך אלא לזרום איתך.
הדמעות המלוחות האלה, שוטפות את הנפש כמו נהרות, מנקזות את כל הרפש והרעל שהנשמה שלך עוצרת.
הדמעות, מפוררות את גוש המחנק כאילו היה סלע גיר, עד שלא נותר ממנו דבר.
כאילו לא היה שם מעולם.
הדמעות נותנות אפשרות לקחת נשימה עמוקה, מלוא הריאות, כמו לעלות על פני המים בדיוק כשחשבת שאתה טובע.

קתרזיס משכר.
זיכוך נפש.
כמו מים קדושים שהגוף מייצר.

אני כנה, מוחצנת, לא ביישנית.
אז איך זה שדבר פעוט כמו בכי מכניס אותי למבוכה אדירה, שגורמת לעוד גוש לשבת על הגוש שהיה שם קודם?
אז למה כ"כ קשה לי לשחרר, להשתחרר, לתת לדמעות לעשות את שלהן?
ולמה אני מרכינה ראשי להסתיר, מוחה את דמעותי בתקווה שיאמינו כי לא היו שם, "נכנס לי עשן לעין" מבלי לוודא קודם שאכן סיגריה נעוצה בין אצבעותי?
המבוכה שיראו ש"נשברתי".
איך זה שזיכוך הנפש בצורתו הפשוטה לרוב נתפס כחולשה?

מישהו אמר לי היום: " תבכי... אל תתביישי... זה יעשה לך טוב."

אכנס למקלחת, אתן למים לשטוף אותי ושם אנקז את דמעותי במורד לחיי.
אתן לנהרות לשטוף את גוש המחנק הזה.
אנקה את נפשי מהרעלים, אקח אויר מלוא ריאותי, כמה שרק יכילו ואנשום לרווחה.
אהנה מהצלילות המשכרת של הנשימה העמוקה ואקווה לצלול לשינה מתוקה.

אני עייפה. עייפה מהמחנק הזה.
הגיע הזמן לשחרר...