או שאומר הדחקה?
הרבה פעמים נדמה לנו שהתמודדנו או עודנו מתמודדים עם האמת או חוויה כזו או אחרת, בטוחים שזה מאחורינו וזה לא השאיר שום משקע.
יום בהיר אחד, קמים בבוקר ומגלים שלא רק שזה לא משקע, אלא סוג שלי בריכת מי שופכין שנוצרה בתוך הנשמה שלך שמרקיבה לך מבפנים לאט לאט.
" זה מאחורי, אני שלמה עם זה", " טוב לי כרגע נתמודד עם ה'חרא לי' אח"כ ", ועוד כל מיני לוקשים שאנחנו מאכילים את עצמינו רק כדי לא להתמודד עם הדברים שצריך קצת להתאמץ כדי שלא ישאירו בך זכר לריקבון.
לפעמים זה עובד, בפוקס, בחיי שבפוקס.
מריצים את מנטרת "אני מאמין בלוקשים שאני מאכיל את עצמי מידי יום" ובשלב כלשהו זה נקלט במערכת בדמוי מציאות מדומה.
זה מתבשל, לא נעלם, לעולם לא נעלם.
המשקעים שם, גם אם לא במודע הם בתת מודע.
סרבנות לעמוד מול מראה ולהודות באמת האישית שלך.
עצלנות סוג של, לקום ולשנות את החיים שלך.
גם כן, גיבורה גדולה.
מתמודדת עם הכל לבד היא אמרה... על מי את עובדת?!
קוראים לי מירה... ואני מתמודדת בלהודות שאני מדחיקה.
למה אני מדחיקה בידיעה שזה רק גורם לנפש שלי להרקב?
כובע.
כשאדע את התשובה הוודאית אענה, כרגע כל מה שאגיד יהיה עוד תירוץ או לוקש שאני מנסה למכור, בעיקר לעצמי.
אומרים שהצעד הראשון להחלמה הוא להודות שישנה בעיה.
נו טוב, baby steps?
אני מתחילה מהצעד הראשון לכיוון ההחלמה, את שלב ההדחקה כבר עברתי (פחות או יותר).
אני מדחיקה, אני מודה...
מישהו יודע מה השלב הבא?
לפני 15 שנים. 2 במאי 2009 בשעה 3:20
