האמת שבפנים...

היום אני עצובה מגעגוע אל איש יקר שנפטר
עדיין חושבת שזה לא פייר ככה לקחת לנו את אהובים
אנחנו נקשרים בוטחים ואז מאבדים את הכול, ואז שוב מהתחלה .
אני כואבת בגלל אבא , עברו כבר כמה שנים אבל הכאב מסרב לעבור כמו פצע שאינו מגליד.
כצעירה שאיבדה אדם יקר וחשוב קיבלתי איזה שהוא זעזוע רציני בחיים שלי.
הזוית של החיים שלי קיבלה כיוון אחר , יותר אופטימי ולהעריך את מה שיש או מי שאיתך..
מביטה לאנשים ומחייכת למרות הכאב כי אני יודעת שזכיתי זכיתי בכל כך הרבה דברים יפים
אני יודעת שזה נכון ומודה על זה כל יום מחדש ..
מכל הזיכרונות שאנחנו חווים אנו בוחרים את הטובים ביותר.
אחד מהם הוא טיול משפחתי עם קבוצת חברים וותיקים במדבר כשהייתי בת ,14 ישנו בשדה בוקר
והעירו אותנו ב 3 וחצי בבוקר לראות את הזריחה , כילדה בזמנו לא ממש הבנתי מה הם רוצים ממני, ולמה מעירים אותנו בשביל מה ???
קמנו והתחלנו לצעוד במעלה ההר.. היה קשה לעלות ככה על הבוקר כשאנחנו עדיין רדומים.
הגענו.. עדיין השמש לא הופיעה עומדים וממתינים קבוצה של לפחות 40 איש, ואז הגיע השחר אור עמום ונעים והנה היא הופיעה קרן שמש קטנה שלאט לאט הלכה וגדלה עד שהיא הופיעה שם במלאו תפאורתה היא חמה ויפה ושל כולנו השמש הזאת שאני ראיתי ,היא נכנסה ללבי ובמשך שנים היא נתנה לי אור נעים
מה שאני מנסה לספר בסיפור האישי הזה ...
תיצרו זיכרונות כי זה מה שנשאר תמיד עמוק בלב עד שמאבדים את הזיכרון.. (: