ענוה

בימי שלישי מ 17:00 עד 17:50 הילה יושבת בחדר הקטן בקומת המרתף אצל רחל.
האוטובוס עוצר במרחק של שתי דקות הליכה מהוילה של רחל, והילה תמיד מתפלאה למה צריך כל כך הרבה תחנות בשכונה שבה איש אינו נוסע באוטובוס.
צריך לזמזם באינטרקום כי שני מסטינו נפוליטאנו מטילים את חיתתם על כל הנכנס לחצר המטופחת ללא ליווי. כשהיא לוחצת על הזמזם רחל יוצאת לקראתה במאור פנים ומלווה אותה.
לפני שהן יורדות אל המרתף הילה מגניבה מבט אל הסלון הענקי והמצוחצח. ליד הסלון ישנו חדר משחקים. לפעמים הילדים של רחל יושבים שם ומשחקים במחשב או מכינים שיעורים, ילדים בלונדיניים, יפים, מטופחים, מוצלחים, כמו אמא וכמו אבא.

בחדר הקטן יש שתי כורסאות, שולחן קטן ועליו פנקס קבלות, ובצד מזרון, ולידו ארגז צעצועים בשביל המטופלים הצעירים. החלון נמצא בחלק העליון ומבעדו אפשר לראות את הורדים בחצר האחורית. לפעמים אחרי שהגנן משקה, נדמה להילה שהורדים בוכים יחד איתה, כשהיא מספרת על החויות שהיו לה במיטה של אבא.
רחל תמיד יודעת להגיד את הדברים הנכונים כמעט בלי להגיד כלום, רק בשאלות פשוטות, ברמז, במבט, בהערות תמימות. אבל כשהיא שם הילה מרגישה שהיא זכה וטהורה. לפתע מרגישה לזמן מה, חופשית מהצורך להעניש את עצמה על הדבר הנורא שעשתה.

על הקיר תלויות תעודות: תואר שלישי - מאוניברסיטת פרינסטון כמובן. רשיון והשתלמויות שונות. הילה יודעת שלעולם לא תוכל להשלים בגרות, הרעשים בראשה חזקים מדי, וגם לקרוא ספר זאת משימה קשה לה.

כשהילה מספרת איך האדון שלה קושר אותה ומרביץ לה, היא כה נבוכה, אבל רחל מקשיבה כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם, ורק מתענינת איך היא מרגישה כשזה קורה, ומה זה עושה לה.

ואז מגיע הרגע שהיא כה שונאת, רחל אומרת , 'טוב סיימנו להיום', וניגשת את השלחן הקטן.
הילה פותחת את התיק ומוציאה 280 שקל בשטרות קטנים, בזמן שרחל כותבת חשבונית.

כל כך הרבה צלוחיות עמוסים בסלטים, כל כך הרבה שיפודים הגישה לשולחנות בשביל ה280 שקל הללו. כל כל הרבה חיוכים מזויפים העתירה על לקוחות מגעילים ומטרידים, עד שהרויחה פרוטה לפרוטה את הכסף הזה.
הילה חושבת לעצמה שהיא הבחורה הכי אומללה בעולם. הילדות שלה נהרסה. הלילות שלה נוראיים. לעולם לא תדע שלווה לנפשה, לעולם לא תדע, לא שמחה אמיתית ולא אושר אמיתי. לעולם לא תוכל לאהוב גבר, ורחל כל כך שלמה שלווה ומאושרה, יש לה הכל הכל הכל. כל מה שהילה רק יכלה לחלום שיהיה לה.
ועכשיו יש לה 280 שקל יותר. 280 שקל שכה יחסרו להילה.

רחל מגישה את החשבונית ושמה את הכסף במגירה שבשלחן הקטן. אבל את החלל הענקי שבליבה שום הון שבעולם לא יוכל למלא. רחל כל כך היתה רוצה שיהיה מי שיכאיב גם לה, כמו להילה, אבל היא יודעת - שום כאב שבעולם לא יכול להיות חזק דיו להחריש את הכאב שבתוכה.
היא מלווה את הילה במעלה המדרגות, וכל כך מקנאה בה. הכל הכל היתה נותנת בשביל להיות שלווה כמוה, ולו לשעה אחת.