חסיד היה בעיירה אחת שהיה תם וישר, והיתה דעת הבריות ודעת שמיים נוחה הימנו. היה יצרו של אותו חסיד גדול כמו שנאמר "כל הגדול מחברו אף יצרו גדול הימנו".
איתרע ונכשל אותו חסיד בעבירה של קרי לילה. מיד לכשהאיר השחר, לבש קפוטה , וחבש שטריימל שלו על ראשו וירד אל הנהר לטבול כנגד טומאה שקפצה עליו, שאין לך תבלין יפה לקרי לילה מטבילה של שחרית במי קרח.
כיוון שהגיע אל הנהר, פשט בגדיו, קפץ אל המים וטבל שבע פעמים. יצא מן המים נעשה עורו חידודין חידודין מחמת צינתם של מים וצינה של שחרית.
עד שבא אצל בגדיו, נזדמנו למקום שלש כובסות ערלות, פשטו בגדיהן וירדו אצל הנהר. היו אותן נכריות מקפצות כעופר האילים, ומחמת שהיו דדניות, היו דדיהן מתנודדין אנה ואנה.
עד שראה אותו חסיד את הנכריות, לא השגיחו בו כיוון שהיו מספרות זו עם זו, מיד נכלם שהוא ערום. לקח שטריימל שלו וכיסה ערוותו. החלו שפתיו דובבות אלו מזמורים שהם סגולה נגד יצר הרע של עריות ר"ל.
חלשה דעתו שהוא עומד בגילוי ראש לפני קונו. מיד לקח שתי ידיו מאצל השטריימל והניחם על ראשו.
נעשה לו נס והשטריימל לא נפל.
לפני 15 שנים. 17 במאי 2009 בשעה 8:58
