"היה אילן מצל על פני מדבר שממה
על פני מדבר חיי, היה נא טוב אלי" (רחל)
בחצר שבמאה שערים לא גדל מאומה. תושבי המקום אינם חובבי גינון דגולים.
הצמח היחיד שגדל שם הוא עץ ערבה בודד על יד בור המים הנטוש, ששרד בזכות חג הסוכות.
בערב חג הסוכות קוטפים השכנים את ענפי הערבה. ישובים בסוכותיהם, כטוב ליבם בבשר וביין, הם דורשים בהלכות החג: משבחים את האתרוג את ההדס ואת הלולב שעלו להם בממון רב, ואת הערבה שהתמסרה להם חינם אין כסף הם מחרפים: "אין בה טעם ואין בה ריח".
היום השביעי "יום ערבה" הוא יום שמחתם. "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו" ביום השביעי מקיימים את מצוות חיבוט ערבה. ביום השישי הם פושטים על הערבה, תולשים עוקרים שוברים וקורעים. נשארת הערבה פצועה ומוכה, ערומה לחלוטין, ונדמה כי הפעם לא תשוב עוד ללבלב לעולם.
והנה עם קיץ היא עוטה ירוק, חיה , שמחה, שרה באלפי ציפוריה, מצלה על ילדי בוזזיה, מקשטת את שממת הבטון בירוק. תנקוף שנה ושוב היא מוכה, ושוב היא נמסרת חינם לשולליה, ושוב היא קמה מעפר יפה, ירוקה, נדיבה.
מה יפה את ערבה בוכיה
מה טהורה את ערווה מגולה.
לפני 15 שנים. 27 ביולי 2009 בשעה 13:15
