ענוה

שבע בבוקר. את נוסעת במעלה שער הגיא, מקוה להספיק להכנס לירושלים עוד לפני שיתעבה הפקק בגינות סחרוב. את נהגת רגועה וזהירה, ולכן - על אף שאת ממהרת, את נוהגת במאזדה 3 הכסופה שלך בנתיב הימני במהירות של 90 קמ"ש. רוב התנועה חולפת על פניך בנתיב השמאלי במהירות של 110 קמ"ש, שהיא המהירות השכיחה והסבירה לכביש זה.
כשאת מגיעה אל מאחורי משאית הנוסעת בנתיב הימני במהירות של 30 קמ"ש, את רוצה לעקוף אותה, אבל אף אחד מהחולפים משמאלך לא מאפשר לך לצאת לעקיפה, רובם אפילו קצת מאיצים ומצמצמים מרחק לרכב שלפניהם, חוששים שמא יפסידו כמה שברירי שניה יקרים אם יאפשרו לך להכנס לנתיב השמאלי, וכך את משתרכת מאחורי המשאית דקות ארוכות עד שתצליחי לצאת לעקיפה, במשאית הבאה הסיפור יחזור על עצמו שוב, ושוב...
למחרת את כבר מפיקה את הלקח, ונוהגת משער הגיא ועד אבו גוש בנתיב השמאלי, הנהגים, שאתמול לא איפשרו לך לצאת לעקיפה, משתרכים אחריך בשיירה ארוכה במהירות הנהיגה שלך - 90 קמ"ש. מימינך את רואה נהגת ממושקפת בסוזוקי סוויפט קטנה, תקועה מאחורי משאית. את מאיצה קלות וחוסמת אותה, את הרי לא פראירית של אף אחד. מחר כבר תסעי בנתיב השמאלי מאחוריה במהירות של 70 קמ"ש.
על פי הדינמיקה הזאת ברור שמהירות הנסיעה בנתיב השמאלי תרד מיום ליום, וכך יוצא שאם מהירות התנועה של המשאיות האיטיות ביותר היא 20-30 קמ"ש, אז מהירות הנסיעה בנתיב השמאלי תתיצב לאחר מספר ימים על 40 קמ"ש. מי שעולה כל בוקר לירושלים בשעות הלא פקוקות במיוחד, יודע שאכן זאת מהירות הנסיעה השכיחה. אבל, אם כל נהג חמישי או אפילו עשירי היה הוגן ואדיב ומאפשר לרכבים שמימינו לצאת לעקיפה. התנועה היתה זורמת במהירות של 110 קמ"ש בנתיב השמאלי.
המסקנה המתבקשת היא פשוטה. אם אתה נוסע בנתיב השמאלי במהירות של 110 קמ"ש, ואף אחד מהנהגים שלפניך לא נתן לנהגת שמימין להשתלב בתנועה, ורק אתה תתן לה, ואם נניח שעוד 5-10% מהנהגים הם פראירים כמוך, אז גם מחר תעלה לירושלים באותה מהירות. אבל אם רק פרומיל או פחות מהנהגים הם הוגנים , כולכם תעלו מחר במהירות של 40 קמ"ש.
במדינה שהדיבר היחיד בלוחות הברית שלה הוא "לא תצא פראיר", כל אחד דופק את השני בקטן, ונדפק בעצמו בגדול: המכונאי, שמזג למנוע שלך שמן נחות ובכך חסך לעצמו 10 שקלים אבל גרם לך נזק באלפים, יאכל בהפסקה מלפפון שהחקלאי ריסס אותו בחומרים אסורים ומעט זולים יותר, אותו חקלאי ירים מחר את כל הבלטות בבית להחליף צינור לא תקני, שעלה לקבלן עשרים שקל פחות.

חוקרים רבים התחבטו בפשרה של תופעת האלטרואיזם, תופעה שלכאורה היא מנוגדת לעקרון הבסיסי של הברירה הטבעית, לפיו כל פרט מאמץ את התכונות שמאפשרות לו לשרוד ולהתרבות בצורה האופטימלית.
תשובות רבות הוצעו לפרדוקס האלטרואיזם, המפורסמות שבהן הוצעו על ידי המילטון ווין אדוארדס, לגירסתם האלטרואיזם הופך את התחרות על ההתרבות מתחרות בין פרטים לתחרות בין קבוצות.
טיול קצר במעלה שער הגיא היה חוסך לחוקרים המלומדים נהרות של דיו. קל ופשוט להבין את הענין כשמשתרכים כל בוקר בפקק. אם אתה טוב לאחרים - אתה מרויח, אפילו לא צריך שכולם יהיו אלטרואיסטים, מספיק שעשרה אחוז מהאוכלוסיה יהיו כאלה כדי שכולם ובינהם גם אתה, תקצרו את הדרך לירושלים ב10 דקות, ובכך תשפר את סיכויי ההתרבות שלך (אם נניח שאכן מחכה לך מישהי בירושלים)

היוצא מכך הוא, שחברה כמו שלנו, חברה שהמוטו היחיד שלה הוא לא לצאת פראיר, היא חברה מוחלשת, ועל כן הסיכוי שלה לשרוד בתנאים של תחרות מול חברות שההוגנות והאדיבות הם חלק מהקודקס שלהן, הוא נמוך.

ולסיכום: מסתבר שצדק אריק שרון בנבואה שלו בשנת 2002: "דין תל אביב כדין נצרים".

(מוקדש לפליטי קטיף, השוהים עדיין במחנות, במלאות 4 שנים לגירוש)