לפני 14 שנים. 2 במאי 2010 בשעה 13:03
מהיום שהמכשיר הביוני שלי שבק חיים אחרי ארבע שנות עבודה מפרכת בתנאי שטח, הזהרתי את הגורה "פיצי, לא להכניס את הטלפון החדש של אמא לפה, הביטוח לא מכסה קורוזיה" וביליתי די הרבה זמן בכדי להוציא את המכשיר מהפה במהירות שיא ולמזער נזקים. מאז חלפה כשנה פלוס, הקטנה גדלה והחכימה והפסיקה להכניס את המכשיר לפה, אבל מסתבר שהקורוזיה החלה את פעולתה כמו גידול סרטני מכרסם.
אתמול, אחרי הסיפור שלפני השינה, כדרכנו בקודש - צפינו בקטעי וידאו שצילמתי בסלולרי את הקטנה בפעילויות אהובות עליה, מעין טקס כזה שיצרנו לסכם את היום ב"איזה כיף היה בג'ימבורי/גן/טיול/אמבטיה וכו'..." בסוף כל רצף שכזה אנחנו מעבירות לשיר "פזמון ליקינטון" בקליפ של אריק איינשטיין ושם טוב לוי עם החליל כדי לעבור למצב שינה.
אתמול, ממש בתחילת ה"דברים בטלפון" כפי שהנסיכה הקטנה קוראת לטקס, פתאום הצג החוויר כסיד, השחיר ושבק חיים.
כל נסיונות ההחייאה שלי עלו בתוהו והבנתי כי אין מנוס מלבלות את הבוקר ב"דינמיקה" שבקניון במקום לבלות בוקר של כיף אצל סבא וסבתא שלי עם כל המשפחה.
הבחורה החייכנית אישפזה את המכשיר, הוציאה טופס אישפוז מהמחשב בו היה רשום "עלות התיקון - 120 ש"ח, סכום לתשלום - 0.0 ש"ח" כי אני מבוטחת או עוד בשנתיים אחריות או משהו כזה, לא ממש קלטתי, וביקשה ממני לחזור בעוד 45 דקות.
הודתי לה בחיוך ולקחתי את הגורה להשתולל בג'ימבורי, לעלות ולרדת במדרגות הנעות, לאכול יוגורט קפוא עם פירות וסילאן, ולטפס על כל הדברים האלו שמכניסים בהם שקלים כדי שהם יזוזו וינגנו - רק בלי להכניס את השקלים. אנחנו בשלב שלטפס עליהם ולחבק אותם זה מספיק לה.
אחרי שהיא רצה לחבק את בוב הבנאי, קרמיט וגונזו, נמו ועוד כמה יצורים בלתי ממותגים, חזרנו לדינמיקה.
היה תור של 3-4 אנשים לפנינו, עם אישה אחת עצבנית שצעקה ועוד איש שהסתובב עם פרצוף כעוס במיוחד. הקטנה הצביעה ואמרה "הוא לא נחמד" ואח"כ השוותה אותו לסקאר ממלך האריות (שכולו היא שמעה עליו מהילד של השכנים ובעצמה לא זכתה לצפות בסרט ולא פעם אחת אך היא כבר מראה בקיאות מפתיעה בעלילה רק מהדיווח של בן השכנים).
שלפתי לה צעצוע אחר צעצוע כדי למנוע קריזה של גיל שנתיים, בשלב מסויים נאלצתי אפילו לשלוף מטבע שוקולד חצי נמס מהתיק, ובסופו של דבר הגיע תורנו - הסבירה לי הבחורה כי המכשיר טוטאל לוסט מקורוזיה ויש באפשרותי או לשדרג לאיזה דגם של סמסונג או לקבל מכשיר זהה בהשתתפות עצמית של 400 ש"ח. האחראית הציצה לה מעבר לכתף על הצג ואמרה לי: "ראיתי שאת מוכרת לי, את לקוחה ותיקה" ולבחורה אמרה: "תעשי לה 30% הנחה ללקוחות ותיקים". לא יודעת מה בדיוק הקליקו ולמה אבל המחשב אישר בסוף רק 100 ש"ח הנחה אבל זה גם סבבה.
כשזכרתי את עצמי משננת לקטנה לא להכניס את המכשיר לפה כי הביטוח לא מכסה קורוזיה והנה מסתבר שהם מתעלמים מהסעיף הזה באלגנטיות ועוד נותנים לי הנחה, פשוט הודתי לבנות שם בחיוך מקרב לב ונשמתי לרווחה.
לצערי מכשיר זהה לשלי לא היה במלאי אז נאלצתי לקבל איזה סמסונג חילופי ויתקשרו להודיע לי מתי לבוא ולקבל את המכשיר הזהה לישן ואז אוכל להכניס אליו את כרטיס הזכרון עם כל הקליפים שצילמתי את הנסיכה.
מהקניון לקחנו מונית לעיר, ונפגשנו לארוחת צהרים עם אמא שלי ואמא שלה, ארבעה דורות של בנות עייפות אחרי יום סידורים ארוך (אמא שלי לקחה את סבתא לקנות נעלים לחתונת בת הדוד בשבוע הבא ולהסתפר לרגל המאורע, ועוד כל מיני סידורים, וזה מתיש כי סבתא כבר בת 94, בקושי זזה עם ההליכון, בקושי שומעת למרות מכשירי השמיעה, ועקשנית כמו פרדה זקנה). כמובן שסבתא שלי התעקשה על המסעדה הקבועה למרות שאין שם איזור בטיחותי אחד לקטנה לרוץ, ויש שפע של חנויות עם פיתויים בעייתיים במרחק יריקה. הנזק - שלושה ספרי ילדים במאה ש"ח. הקטנה כבר שבועיים מבקשת את "בני בן בוני מתי כבר תלך?" של ד"ר סוס ולא היה אותו בספריה. "לא רעב ולא אוהב" לא מצא חן בעיניה כמו בני בן בוני, ומהיום יש לנו את בני בספריה האישית, יחד עם עוד שני ספרים שאני כבר לא זוכרת מה קניתי בהמלצת המוכרת המקסימה שאני סומכת עליה בעיניים עצומות. ארזנו אותם באריזת מתנה ותהיה לנו הפתעה כשאחליט שהגיע הזמן לשלוף את אחד מהם מהמחבוא והאריזה.
חזרנו הביתה עייפים אך רצוצים (:
כשחזרנו מהיום המתיש הזה והקטנה רצתה לראות "דברים בטלפון" לפני השינה, הזכרתי לה שהטלפון של אמא בתיקון אצל הבחורה הנחמדה. מזל שהיא היתה שפוכה ונרדמה תוך דקה.
בנסיבות אחרות זה היה עלול לגרום עוד התקף זעם של גיל שנתיים הנורא.
