|
|
|
עשינו יום כיף לילדה (כרגיל, בזה אין חדש 😄
פתחנו בחוף הים של ילדותי וקינחנו בחוות הסוסים של ילדותו.
הקטנה בקושי נרדמה מההתרגשות בלילה.
ליטפה אותי ואמרה: "לילה טוב אמא, ליל מנוחה, מחר בבוקר תקבלי נשיקה", קיפצצה במיטה, התהפכה מצד לצד, קישקשה סיפורים על חוויות היום שעבר.
מחר יהיו במחשב התמונות שצילמנו כל היום, שתוכל להתבונן ולהזכר מתי שתרצה.
והמון המון המון תודה למי שמגיע }{
דודים שלי באו לבקר אותנו בצפון לכמה ימים.
בשיחה של אחה"צ הדודה סיפרה על מדריכי תנועת הנוער של הבן דוד (בן 11) ששלחו אותם להכנס לבור חרא של הפרות בחורף, ובשבוע שעבר הכריחו את הילדים לשתות רקיחה מגעילה של צמחים עם תבלינים וגרמו לילדים להקיא, ולקינוח גם טיפטפו להם על הגב שעווה חמה מנרות.
"תגידי לי את" שואלת הדודה "זו התנהגות נורמלית? כי זה מה שטענה בפני רכזת השכבה כשהתלוננתי על המדריכים".
"כן, טיפטוף שעווה על הגב זו התנהגות נורמלית לחלוטין - במועדוני סאדו מאזו" עניתי לדודה הנסערת...
הקטנה כבר בת שנתיים, מקשקשת כמו בת 3 וחצי וגם נראית כמו משהו בגיל הזה...
הקבוצה לגיל הרך כרגע מלאה בקטנטנים, היא מסתובבת בינהם כמו בייביסיטר בגיל תיכון, מגישה להם מוצצים, בקבוקים, שמיכות וחיתולים ומשעשעת את כולנו בשירים, סיפורים וריקודים.
בחברת בני גילה היא לא מגלה יותר מדי עניין, היא מחפשת את הגדולים יותר, את בני ה - 4 ומעלה בעיקר.
אני בדילמות - אם חשבתי להשאר בבית עם עוד שני קטנטנים בתשלום יחד איתה, עכשיו אני חושבת שוב...
שלא תשתעמם לי הילדה, אולי הגיע הזמן לחפש לה משהו מאתגר יותר.
המחשבה על פרידה קשה, אפילו אם זה רק חמישה בקרים בשבוע.
ברור לי שאני לא אכניס אותה למסגרת של הקטנטנים, את זה יש לי בזול במרכז לגיל הרך, אני לא הולכת לשלם כמעט אלפיים ש"ח כדי שישעמם לה או שתהיה בייביסיטר לתינוקות.
או שתכנס לגן טרום חובה של המועצה או שאני אחבור לקבוצה של החינוך הבייתי שם יש ילדים בגילאי 3 ומעלה לשנה הקרובה. זה גם זול וגם עם ילדים גדולים כמו שהיא אוהבת וזה גם ידחה בעוד שנה את הפרידה מהאמא המכורה...
בחודש הבא תהיה מאבחנת שתקבע אם יאשרו לי להכניס אותה לגן המועצה למרות גילה הצעיר, זה לא רע להיות הכי קטנה בקבוצה, אני ילידת החורף ותמיד הייתי הכי קטנה בגן ובכתה, אבל לכתה א' הגעתי כשאני כבר יודעת לקרוא וזה היה בימים שעוד לא טחנו אוריינות בגני הילדים. למדתי לבד בעזרת המשפחה. גם הבת שלי מראה סימנים של צמא מטורף לידע ואהבת הלימודים. אני האחרונה שאמנע זאת ממנה.
עכשיו רק צריך לבדוק את האופציות ולמצוא את מה שהכי טוב עבורה.
בינתיים יש לנו את השגרה שלנו, והיא לא רעה בכלל...
ביוזמה מבורכת של אחת מחברותי לפעילויות במרכז לגיל הרך יצאנו קבוצת אמהות וקטנטנים לצעוד בפתיחת הצעדה למען החזרת גלעד שליט הביתה.
הגענו מצויידות בשתיה, מזון וחיתולים כאילו אנחנו יוצאות ליום שלם בחור שכוח אל, העיקר שלא נתקע בלי משהו לקטנטנים.
כמובן שגם הצטיידנו בחולצות לבנות, בלונים וסרטים צהובים בלי סוף.
אותה חברה ערכה תחקיר מראש - היכן כדאי לחנות עם הרכב, איזה מסלול מתאים לעגלות ומוצל דיו לפעוטות וקל לחזור באם יצוץ הצורך.
צעדנו כחצי שעה בכביש נוח ומוצל, מזג האוויר היטיב עם הצעדה.
כשהגענו לצומת והיה ברור שלא כדאי לנו להמשיך כי יהיה קשה מדי לחזור עם העגלות, נעצבנו.
רצינו להמשיך הלאה, אולי עד כברי, אולי עד נהריה, האמת - רצינו ללוות אותם לירושליים ולהיות עימם כל רגע עד שיחזור גלעד.
אנחנו קבוצה של אמהות שלא ממהרות להכניס את הילדים למסגרת, נשארות איתם בבית כמה שמתאפשר, רק המחשבה על לא לראות אותם 4 שנים מעוררת בנו חלחלה.
יומיים זה כבר מתחיל להיות קשה בלי הגורים האהובים שלנו.
נשארנו עוד שעה כמעט בצדי הכביש, מלוות במבטים את השיירה הארוכה שהמשיכה בלעדינו.
אין מילים לתאר את ההרגשה הזו, את המחנק בגרון והדמעות שבזווית העין.
כל כך הרבה רגשות:
כעס על הממשלה שהיתה אז ושישנה היום שלא החזירו את הילד הזה כבר ארבע שנים, המון עצב על גלעד שכלוא שם ועל המשפחה והחברים שחיים לא חיים בלעדיו, האימה שבמחשבה של האימהות לבנים "ומה אם זה יקרה לבנים שלנו?" והרבה תקווה שהצעדה תעזור, שיחזירו כבר את הילד הזה הביתה, לחיק המשפחה האוהבת.
ביום ראשון - מהבית שבצפון עד אור יהודה לניחום אבלים וחזרה הביתה.
ביום שני - מהבית לחיפה - בת מצווה של חברת המשפחה מזה מיליון שנה.
ביום שלישי - סחוטה מהיומיים הקודמים, אבל אין מצב לא לטייל עם הילדה בכל היישוב וללכת לג'ימבורי...
ברביעי - שוב לחיפה, הפעם לבד: עבודה בבת מצווה לילדה מהחינוך המיוחד, ערב לא קל שבסיומו מרפי חוגג עם הרכבות ואני מגיעה הביתה אחרי 02:00 לפנות בוקר, גמורה מעייפות.
בחמישי - נסיעה לי"ם, עבודה. משפחה אנגלו-סקסית מקסימה! האירוע בבית טיכו - גם יפה וגם אוכל ממש, אבל ממש טעים!!! אפילו היו טיפים באמצע האירוע מהאורחים עצמם, דבר שבחיים לא קרה לי באירוע בת/בר מצווה או כל אירוע אחר בארץ. כשהאורחים רובם ככולם תוצרת חוץ יש הרבה הפתעות נעימות. אירוע שעבר כולו באנגלית, הזדמנות מצויינת לתרגל את השפה המתנוונת מחוסר שימוש בה (לשיר עם הגורה שירי ילדים באנגלית זה לא נקרא לתרגל שפה).
אחרי האירוע נסיעה לת"א "לישון" אצל חברה טובה. התרסקנו לשעות בודדות בין קשקשת לקשקשת.
שישי - מת"א לחיפה עם החברה ומשם ברכבת הביתה ליום מלא פעילות עם הילדה המתגעגעת.
מחר - סבתא רוצה שנצא למסעדה כלשהיא בנהריה או הסביבה (כנראה שאין שום דבר מעניין בטניס).
ביום ראשון התארגנו קבוצת אמהות לפעוטים לצאת לצעדת חייו של משפחת שליט. צריך לארגן בלונים וסרטים צהובים לעגלות.
אני לא מבינה גדולה ברכבים, אבל נראה לי שאם הייתי איזו מכונית אז הגיע הזמן לאיזה טיפול 10,000 או לפחות החלפת שמן / מים או מה שלא עושים במקרה של התרוצצות יתר.
ביום שני אני עובדת בספא, יצאו לי העיניים ואני אפנטז על איזה שיאצו בזמן שאצייר על בטנה ההרה מאוד של בעלת הספא (חודש שמיני עם תאומים)...
ברביעי אני מדגמנת לאחר הפוגה מאוד מאוד ארוכה. מקווה שאני עוד בכושר.
נראה לי שליום חמישי אני אזמין תור לטיפול שיאצו/דיקור אצל השיאצו-מן במסגרת הטיפול הקהילתי שלנו. 60 ש"ח לטיפול.שווה לאללה!
עכשיו כדאי שאזיז את הגוויה המנקרת מרוב עייפות שלי לכיוון המיטה!
נכון ששחור זה הדרס-קוד התקני במחוזותינו, והרקע של אתר מקסים זה, וזה צבע מחמיא ומתאים לכל דבר, אבל יש שחור אחד שמציק לי בקרום המודעות החברתית שלי בימים אלו בטירוף - השחור החרדי!
אלו האנשים שלומדים על חשבון משלם המיסים (ז"א - אנחנו), מקבלים אבטחת הכנסה מביטוח לאומי בזמן לימודיהם, אינם משרתים בצבא, אבל לא בא להם לציית לחוקי המדינה שמממנת את קיומם הנוח בתוכה.
ידעתם שהם אינם משלמים ארנונה?
אם חד הורית בארץ זכאית בחלק מהיישובים להנחה בגובה 5% עד 20% בארנונה, נכי צה"ל זכאים להטבות והנחות בהתאם לאחוזי נכותם, אבל אותם פרזיטים שרובם אינם עובדים (מעל 60% מהם) ואינם משלמים מיסים ולומדים על חשבון הברון (אנחנו, למקרה ששכחתם), מקבלים פטור מלא!!!!
למה מי מת?
אההה, הם גם משנוררים מאיתנו כסף כשמישהו מת, נולד, מתחתן, מתגרש כי לא מספיק להם המשכורת שהם מקבלים מהמדינה (שאנחנו מממנים אותה בכספי המיסים שלנו, זוכרים?) אז הם גם מבקשים מאות שקלים על כל שירות דת שאנחנו מקבלים מהם.
לא רוצים לקבל מהם את השירות הזה? נראה אותנו מתחתנים וזכאים לכל ההטבות אם לא עברנו ברבנות, וגם אם הצלחנו בחתונה - אם וכאשר נתגרש נהיה חייבים לעבור שם כדי לקבל את הגט המיוחל. הם מחליטים מי יהודי מספיק ומי לא, ומי יחותן בלי בעיות ואת מי יעבירו שבעה מדורי גיהנום - על חשבוננו!
הם המקבלים מימון מלא של לימודיהם בעוד רוב הסטודנטים נאלצים ללמוד ולעבוד בשלל עבודות בסכומים מגוחכים ומשמרות מטורפות כדי להתקיים בקושי בתקופת הלימודים. הם יכולים ללמוד ולעבוד ולשלם מיסים, בעוד השכן בעל השטריימל יושב לו בכיף ומשנן דברי תורה מבלי לצאת לעבודה כמנהל משמרת בבורגר השכונתי בשכר מינימום בין שיעור לשיעור.
אם חד-הורית שרוצה לצאת ללימודים גבוהים ולשפר את רמת חייה תאלץ לוותר על אבטחת ההכנסה, כי הרי היא בעלת אמצעים אם היא יכולה לממן אוניברסיטה. גם ככה נאלצה לוותר על דירה משלה ועל רכב כדי לקבל את אותה עזרה זעומה מביטוח לאומי (שאותו היא מממנת מאז סיימה את שרותה הצבאי וממשכורותיה הנמוכות ממילא בד"כ עוד נלקח נתח לתשלום המיסים).
לשרת בצבא? חלילה!
לתרום לקהילה כולה (ולא רק לגמ"ח השכונתי)? חס ושלום!
הרבה יותר קל לשבת ללמוד במוסדות חינוך אותם אנחנו מממנים, ולקבל אבטחת הכנסה שגם אותה אנחנו מממנים, ואם הם כבר עובדים אז זה בד"כ בשחור כמו תלבושתם כי למה לשלם מיסים? הרי זה הולך למדינה שהם לא רואים את עצמם שייכים אליה, והם לא מצייתים לחוקיה אם הם לא מתאימים לפסק ההלכה של הרב התורן.
אז מה עושים?
מפסיקים לבלוע את הצפרדעים.
את המזוכיזם שלנו נשמור לגבולות ה"שפוי, בטוח ובהסכמה" ונתחיל לומר את מילות הביטחון שלנו!
http://www.facebook.com/?sk=2361831622#!/group.php?gid=132943690066243
כולם מוזמנים. זו לא פוליטיקה, זו הישרדות!
זו רק ההתחלה כדי שבסופו של דבר נוכל להיות עם חופשי בארצנו.
ביום שישי ארגנה רכזת הגיל הרך בכפר "בוקר של כיף" לאמהות.
תה צמחים קר, קפה חם, עוגות, גלידה טעימה במנות ידידותיות לדיאטה ושאר פינוקים אכילים.
במקום היתה מכירת בגדים מחמיאים לפיגורה במחירים מוזלים, תכשיטים נאים, שיאצו-מן שמיזמז ושיחרר שרירים תפוסים, ריבות תוצרת בית, דברים יפים מפוסלים מבצק סוכר, ואנוכי - שבאתי לאפר לכבוד שבת את האימהות המתפנקות.
יומיים לפני האירוע, בעודי מטיילת עם הילדה הפעלתנית שלי, פוגש אותי השכן ההולנדי החביב (שמאז תחילת המונדיאל תלוי דגל ענק של הולנד בחזית ביתו) ושואל אותי לפשר האפליה, למה רק לנשות הכפר מגיע בוקר שכזה, מלא בפינוקים, מה עם הגברים שבחבורה?
"אתה מתלונן?" שאלתי אותו...
"לכם יש עכשיו חודש שלם של מונדיאל!"
שנים התנדבתי בכל הזדמנות: ילדים חולים, ילדים עם צרכים מיוחדים, מבוגרים עם צרכים מיוחדים, החבר'ה בשלוותא ומה לא?
הסיפוק הזה שבנתינה היה ממלא אותי באושר, ושלא לדבר על הכנסת החיים לפרופורציות - פתאום המינוס הקטן בבנק נראה זניח, כל הצרות הקטנוניות נראות מפגרות וחסרות טעם לעומת הבריאות והחיים הנורמליים (פחות או יותר) שאני מנהלת.
ואז הגיע ההריון ואיתו צימצום ההתנדבויות - גם מטעמי בריאות לא לקחתי על עצמי התנדבויות בבתי חולים בהם יש יותר מדי חיידקים לא ידידותיים, וגם מפאת חוסר זמן (מה לעשות, בהריון צריך יותר שעות שינה :).
אחרי הלידה בכלל למי היה זמן?
אימהות לדרדקית היפרית זו עבודה מאוד טוטאלית, ולמי נשאר זמן וכוח לדברים אחרים, שלא לדבר על הבלגן במציאת בייביסיטר.
עכשיו הקטנה כבר גדולה בת שנתיים, החלטתי שהגיע הזמן לחזור לעיניינים ובאיזה אירוע בת מצווה שפגשתי בו רופאה אונקולוגית ילדים בכירה העברתי לה כרטיס למקרה שתזדקק לשרותי בהתנדבות לאירועים של המחלקה.
קיבלתי שני טלפונים מרכזות מתנדבים של קו לחיים, אחת משניידר ואחת מרמב"ם, שתיהן קיבלו את הטלפון מאותה רופאה, וביקשו ממני להתנדב באירוע של "קו לחיים" מחר בת"א, יום כיף לילדים בקאנטרי.
הסכמתי בשמחה,
התחננתי בפני אמא שתחנוך את היום הראשון של חופשת הסמסטר שלה ביום כיף עם הנכדה ושתשחרר אותי להתנדבות.
על הדרך סידרתי לי פגישת חיבוק והייתי מאושרת עד הגג ונרגשת לקראת המחר.
בצהריים דודה שלי מתקשרת בקול שבור, בעלה מאושפז במצב קשה (סיבוכי סכרת + אלצהיימר + פצעי לחץ ועוד כל מיני איכסים), הרופאים אומרים שזה עניין של שעות ספורות, מקסימום ימים ספורים.
אחה"צ קיבלתי הודעת טקסט מבת הדודה. אבא שלה נפטר. עוד לא נקבע מועד הלוויה.
מבחינת כולם, עם כל הכאב והצער - זו בעיקר הקלה. האיש כבר לא היה הוא עצמו כמה שנים, סרב לאכול כבר חודשים ונאלצו לחבר אותו לזונדה ולכבול אותו למיטה כדי שלא יתלוש צינורות מעצמו, ועם פצעי הלחץ שיצאו לאחרונה בכלל זה היה רק סבל מתמשך. הוא רצה ללכת ולדודה שלי היה קשה לשחרר.
קיוויתי שהלוויה תהיה אחה"צ, לקראת 15:00 כדי שאספיק להתנדב עד 14:00 כפי שסיכמתי עם הרכזות, שאמא שלי תוכל לשמרטף ושזה לא יקלקל את התוכניות.
מרפי הבן זו...
בערב הודיעו לנו שהלוויה נקבעה ל - 13:00.
אמא שלי והאחים הולכים ללוויה,
אמא שלי עשתה פרצוף כשאמרתי לה שתהיה עם הקטנה עד לפני הלוויה ואז תביא לי אותה לת"א לאירוע וחברה תהיה איתה ואיתי שם, ואחרי האירוע נחכה אצל החברה עד שתסתיים הלוויה ונחזור יחד הביתה.
אפילו עלתה האפשרות שאקח את הגורה איתי ועם החברה מתחילת האירוע אם כי אז ממש יהיה לי קשה לאפר, כי היא תדבק אלי די הרבה, אבל אם לא תהיה ברירה זה עדיף על כלום.
חברה של אחי אמרה שבכיף תשמור עליה אצלם בדירה, רק שנביא לה צעצועים. זו גם אופציה.
מחר אני אדבר עם אבא שלי, אולי הוא יוכל לשמור עליה בצפון ואז המסכנה לא תצטרך להיות קשורה לכסא הנסיכות שלה שעות ארוכות לכל כיוון בחום שיהיה מחר.
מחר בבוקר נהיה חכמים יותר.
עם כל הכבוד לדוד שלי ז"ל ולדודה ולבני הדודים,
לילדים באירוע אני אביא יותר אושר ותועלת מאשר אם אעמוד כמו מפגרת לראות איך קוברים קליפת אדם באדמה.
הילדים האלו רוצים לחיות ואני אעשה כל שביכולתי כדי להעלות חיוך על פניהם.
הרי ידוע שצחוקים וחיוכים מחזקים את מערכת החיסון ועוזרים לנצח גם מחלות קשות.
אני הולכת להגיע לאירוע, לא לחשוב על שום דבר פרט לאיך לעשות הכי שמח לילדים המקסימים האלו שעוברים כל כך הרבה דברים קשים.
יש מכל וכל שכאלה...
גם במציאות היומיומית וגם בוירטואליה.
יש את המבקשים חברות באתרים מסויימים לא כי הם מתעניינים במי שאת/ה ובמה שיש לך לומר, אלא רוצים לדחוף לך עוד ועוד מהקשקשת הבלתי פוסקת שלהם ולהרוות בך ובשכמותך את הצמאון הבלתי נדלה שלהם בקהל. הם לא יטרחו לקרוא מדבריך ולא יגיבו, אבל ישלחו לינקים לפוסטים החדשים שלהם בכל יממה בממוצע.
תודה לאל שכאן אין את בקשות החברות האלו. כאן בצנעה כל חבר זהב מארגן לעצמו את רשימת הקשר ואת הבלוגים המועדפים, ואף אחד לא יכול לדעת בכמה ואצל מי הוא רשום באותן רשימות. הדרך היחידה היא לראות כמה צפו בבלוג שלנו בכל יממה וגם כאן לעולם לא נדע אם היו אלו שני סקרנים שקראו את כל מה שכתבנו בשנה האחרונה או כמה מאות שקראו רק את הפוסט האחרון.
אני אוהבת את המיסתורין הזה פה שמונע זנות רייטינג וכמיהה לכוכבים.
פה חברי האמת הוירטואלים הם המגיבים בבלוג או בפרטי, כאלו ששיחות נרקמות מאחורי קלעי הבלוג, רסיסי חיים מתגלים מעבר לפרטים שנמסרו לכולם, לפעמים אפילו הם קמים לחיים האמיתיים מתוך הוירטואליה בשיחות טלפון, מפגשים ואז הם הופכים לחברים גם בחיים האמיתיים...
אלו מעטי המעט שעושים חשק לשוב לכאן ולהקיש אותיות מהלב אל המקלדת, וללחוץ על "שמור פרסום" כשמגיעה תחושת הרוויה.
במציאות היומיומית זה די דומה,
יש את החברים שמתקשרים רק כשצריכים משהו ממך. פתאום הם נזכרים שאת/ה קיים/ת.
אולי הם חושבים עליך מדי פעם, אבל לא טורחים ליצור קשר כשהכל על מי מנוחות.
עם חברים שפעם היו חברים באמת קרובים זה עוד נסלח, לכולנו יש תקופות כאלו של העלמות, אבל איתם יודעים בוודאות שהם תמיד שם בשבילך, אם גם פתאום נזדקק לעזרה או עצה חכמה. אלו החברים שתמיד נמצאים בלב, גם ממרחק.
אבל אלו שנזכרים רק כשצריך?
תודה, אבל לא תודה. אם זו היתה רשימה בפייסבוק הייתם כבר נמחקים.
ויש את החברים הבודדים האלו, שבד"כ לא צריך יותר ממניין האצבעות כדי למנותם -
אלו שתמיד שם ויהיו שם לעולם!
אלו שגם בתקופות מטורפות לא נעלמים לגמרי, ומתקשרים או שולחים הודעה קטנה שאומרת "התגעגעתי" או "אני אוהב/ת" וממלאים את הלב בכל כך הרבה חום ואהבה!
אז למעטי מעטים אלו, ליהלומים הנדירים, אני מקדישה את הפוסט הזה כדי להודות על שאתם כאלו חברים וחברות נהדרים!!!
לכל אחד, וגם זה רק בערך...
בשבת בבוקר התחלנו את החגיגה באופן רשמי (באופן בלתי רשמי אנחנו חוגגים בכל יום את קיומה של הנסיכה שלנו).
שולחן מלא מתנות, בלונים וסרטים נוצצים בכל מקום, טיול לפארק הקופים, עוגת גבינה ובסקוויטים עתירת שוקולד, קצפת ודובדבנים, ומה לא?
ביום שני - עוד חגיגה והפעם בגן: עוגת שוקולד פשוטה אך טעימה בטירוף (מתכון בהמשך, אולי 😄 בקישוט של צב שהשריון שלו עשוי מעוגיות טעימות של הקונדיטורית המקומית המוכשרת שלנו, הרבה קרם שוקולד, פיצפוצי שוקולד מריר בתוך העוגה כי אין כזה דבר יותר מדי שוקולד מריר משובח, והזדמנות ללבוש חליפה מקסימה מארה"ב דקה לפני שהיא קטנה מדי.
אתמול באו אלינו בבוקר ילדי הגן הורים כי אחת האימהות עם גב עלק תפוס, וביקשו ממני להחליף אותה בתשלום. אחת הבנות בגן היא חברה טובה שלנו, ילדונת שגדולה בדיוק בשנה מהנסיכה שלי ושאת ההורים שלה אנחנו מכירים בערך 18 שנים אם לא יותר, פחות או יותר מהזמן שהם התחילו להכיר אחד את השני/ה. והיא חוגגת יומולדת היום.
התחלנו לחגוג לה כבר אתמול עם הילדים, חילקתי בלוני צורות, שרנו "מחר יום הולדת" וכיבדנו בקרטיבים אחרי ארוחת העשר של הזאטוטים.
אמא שלה היתה צריכה ללדת בכל יום ולא ידענו אם תספיק לחגוג לה היום בעצמה ולכן רציתי לפרגן לה קצת חגיגה למקרה שמשהו יקרה ויתפנצ'ר להם התכנון המקורי.
בסופו של דבר היא הזמינה את ילדי הגן ואותנו להבוקר, ואני הייתי בכוננות למקרה שהצירים יתחילו והיא ובעלה יצטרכו להעלם מהשטח לפני שהסבים יגיעו מהמרכז.
בבוקר היא אמרה לי שהצירים בכל 17 דקות ושנתחיל לפי התוכנית ונראה מה יהיה...
במהלך המסיבה היא כבר עלתה לחדר השינה לנשום עמוק בשקט ובעלה ואני נשארנו לארגן את המסיבה ולתפעל הכל.
אחרי טקס העוגה והרמת הכסא התחילו ההורים לבוא ולאסוף את הילדים האחרים ואני נשארתי לעזור לסדר ולחכות איתם עד שהסבא וסבתא יגיעו.
הצירים כבר היו כל 7 דקות.
עד שהסבים הגיעו כבר הכלים היו בכיור, הצעצועים במקום, השולחנות נקיים והייתי בדרכי לאסוף את המטאטא מהמרפסת.
הקטנה שלי כבר היתה שפוכה אחרי השכמה ב- 05:30 ולילה עם יקיצות מחלומות לא נעימים במיוחד (הרצל לא תמיד עובד ב 100% מסתבר :), וגם אני הרגשתי שלמרות האדרנלין העייפות מפעפעת.
יצאנו הביתה, השארנו את הסבים עם כלת יום ההולדת ואחיה הגדול שבינתיים חזר מהגן שלו, הזוג ההריוני התארגנו ליציאה לביה"ח הקרוב כי הסבתא אמרה לה שמספיק שבפעם שעברה היא ילדה באמבולנס, וכדאי שהפעם יצאו בזמן.
עכשיו הגורה שלי ישנה, ואני מורידה את התמונות שצילמתי למחשב כדי לשלוח אותן במייל לחברים.
יש שם את התמונה האחרונה של הבטן ההריונית (אלא אם הבעל יצלם עוד כמה בביה"ח לפני הלידה) והרבה תמונות של ילדת יום ההולדת עם אבא שלה וגם עם שאר הילדים.
מה שההורים קיוו שלא יקרה, כנראה קרה והיא מקבלת היום ליום ההולדת אח קטן.
גם ככה זה חודש צפוף במשפחה שלהם, לאמא היה יום הולדת לפני שלושה שבועות, לבן הבכור לפני שבועיים ולאבא לפני יומיים. עכשיו הבת הסנדוויצ'ית הטריה תאלץ לחגוג כל חייה את יום ההולדת שלה עם אח קטן.
איך צחקנו על זה, אבא שלה ואני - שזה יגרום להרבה הוצאות: גם על חודש ימי ההולדת וגם על פסיכולוג לילדה (:
