ביוזמה מבורכת של אחת מחברותי לפעילויות במרכז לגיל הרך יצאנו קבוצת אמהות וקטנטנים לצעוד בפתיחת הצעדה למען החזרת גלעד שליט הביתה.
הגענו מצויידות בשתיה, מזון וחיתולים כאילו אנחנו יוצאות ליום שלם בחור שכוח אל, העיקר שלא נתקע בלי משהו לקטנטנים.
כמובן שגם הצטיידנו בחולצות לבנות, בלונים וסרטים צהובים בלי סוף.
אותה חברה ערכה תחקיר מראש - היכן כדאי לחנות עם הרכב, איזה מסלול מתאים לעגלות ומוצל דיו לפעוטות וקל לחזור באם יצוץ הצורך.
צעדנו כחצי שעה בכביש נוח ומוצל, מזג האוויר היטיב עם הצעדה.
כשהגענו לצומת והיה ברור שלא כדאי לנו להמשיך כי יהיה קשה מדי לחזור עם העגלות, נעצבנו.
רצינו להמשיך הלאה, אולי עד כברי, אולי עד נהריה, האמת - רצינו ללוות אותם לירושליים ולהיות עימם כל רגע עד שיחזור גלעד.
אנחנו קבוצה של אמהות שלא ממהרות להכניס את הילדים למסגרת, נשארות איתם בבית כמה שמתאפשר, רק המחשבה על לא לראות אותם 4 שנים מעוררת בנו חלחלה.
יומיים זה כבר מתחיל להיות קשה בלי הגורים האהובים שלנו.
נשארנו עוד שעה כמעט בצדי הכביש, מלוות במבטים את השיירה הארוכה שהמשיכה בלעדינו.
אין מילים לתאר את ההרגשה הזו, את המחנק בגרון והדמעות שבזווית העין.
כל כך הרבה רגשות:
כעס על הממשלה שהיתה אז ושישנה היום שלא החזירו את הילד הזה כבר ארבע שנים, המון עצב על גלעד שכלוא שם ועל המשפחה והחברים שחיים לא חיים בלעדיו, האימה שבמחשבה של האימהות לבנים "ומה אם זה יקרה לבנים שלנו?" והרבה תקווה שהצעדה תעזור, שיחזירו כבר את הילד הזה הביתה, לחיק המשפחה האוהבת.
לפני 13 שנים. 27 ביוני 2010 בשעה 21:04
