וניל עם פיצפוצית

זה שיפור רציני ממה שהיה קודם...

מסתבר שלקום בשעות לא שעות באמצע הלילה להרגיע ילדונת עם חלומות שעושים לה בכי, לקום שוב ב 06:30 כדי להכין לה שוקו ואח"כ ארוחת בוקר, לגלות שאחותי, הבייביסיטר המיועדת להיום הקיאה כל הלילה ועם מיגרנה, אמא בי"ם בלי שום תוכניות לקצר את החופשה שלה, אבא חולה במצב מדבק, ובצהרים אני צריכה לצאת לכיוון ראשל"צ לעבוד שם עד 22:00 בלילה בערך ולהספיק לרכבת האחרונה הביתה.

בכל הלחץ של "האם אחותי תתאושש עד הצהרים אחרי לילה גיהנום או האם ימצא בייביסיטר חלופי שהקטנה המיוחסת תסכים לישון בלי בכי קורע לב" עוד איזה אקס בכלל לא מיתולוגי שנפטרתי ממנו בצורה מאוד חד משמעית לפני 10 שנים שולח לי SMS שהוא הערב בסביבה ורוצה להפגש לקפה ו"להשלים פערים".
רק כיוון שהייתי באמצע בלגנים אחרים ועוד בדיוק השכנים עם שני ילדיהם קפצו לביקור, מצאתי את עצמי עונה בלאקוניות "אני הערב בראשל"צ" במקום משהו יותר עינייני כגון "אין לי שום פערים להשלים איתך, אידיוט!".

לשמחתי הרבה אחותי התאוששה בזמן, הגעתי בנחת לרכבת, אפילו הצלחתי לקרוא קצת מהספר המשובח "אלגנטיות של קיפוד" אך לצערי לא הספקתי לסיימו (מה שמבטיח לי הרבה פחות שעות שינה הלילה מבד"כ או לחכות לעוד הזדמנות פז של שקט ללא הגורה בסביבה).

האירוע היה מסיבת אירוסין / חינה של זוג צעיר שהכלה לא רצתה חינה מסורתית כפי שרצו מצד החתן לקיים אבל נדלקה על הרעיון של קעקועי חינה במקום.
מצאתי את עצמי מסבירה כל הערב לסבתות ולדודות שאין מצב שמורחים שליחטה של החינה שלי על כפות הידיים! החינה הטבעית לקעקועים עולה מעל 100 ש"ח ל - 6 גרם!!!!
עשיתי להן קעקועים בסגנון המהינדי ההודי בכף היד ואז הן נרגעו. גם לחתן והכלה עשיתי עיטור זהה לבקשתם. אז זו חינה חומה ולא אדומה, וזה לא היה במריחה מגעילה אלא בציור מושקע והכי חשוב - שהכלה היתה מאושרת כי זה קלע לטעמה הרבה יותר מהאופציה המסורתית של עדת בעלה לעתיד.

גם ככה שמעתי אותה ואת בני משפחתה ממלמלים קיטורים של חוסר שביעות רצון מכמות המוזיקה המזרחית באירוע ומהדציבלים המוגזמים.
בשלב מסויים גם אני נשברתי ופניתי ל DJ בהארה שאנחנו באולם בגודל בוטן והוא שם הגברה כאילו אנחנו בקיסריה ובקיצור - תואיל נא בטובך להנמיך את המוזיקה...

על כל הרעשים הסביבתיים הללו הצטרף הרב השכונתי או משהו כזה, חבר ותיק של המשפחה (אתם יכולים בוודאי לנחש של איזו מהשתיים) שהחליט לברך את הזוג הצעיר וכל בני משפחתם, וכשאני מתכוונת לכל בני משפחתם - הוא לא פסח על אף אחד מארבעת הדורות ועל כל אחד דפק נאום שכולל גימטריה של שמו והקבלות לחצי מילון אבן שושן. זה היה כמו הבבא בובהבחזקת מיליון רק לא מצחיק ובדציבלים מוגזמים כי הוא שכח שיש לו מיקרופון וצעק כדי שכולם ישמעו.
לא חושבת שמישהו בשכונה הזו (או בכל העיר?) לא שמע את הרב הזה.

אם המשפחה הזו לא היתה מקסימה כל כך משני הצדדים, זה בוודאי היה אחד האירועים הטראומטיים ביותר בחיי, אבל אנשים טובים ונעימים מפחיתים את המצוקה הנגרמת מרעשי רקע לא הגיוניים לאוזן האנושית ולרב שלא יודע מתי לסתום.
בשלב מסויים מילמלתי לאחת הנערות שהתקעקעה אצלי: "מעניין כמה בגימטריה יוצא - תסתום כבר!" היא צחקה ואמרה שהיא מאוד מקווה שהוא לא יהיה הרב בחתונה עצמה.
כשהבנתי מהתגובות של המשפחה הקרובה שהם שוקלים ברצינות להזמין אותי כאטרקציה גם בחתונה עצמה, בררתי סוגיה חשובה זו ולשמחתי נודע לי שיהיה רב אחר, שלא מברבר כל כך הרבה.
אבן נגולה! גם עבור תשלום נאה יש גבול למה שאני מוכנה לעבור יותר מפעם אחת!

בדרך הביתה הרכבת היתה עמוסה בצורה מפתיעה לשעה זו, אבל כנראה בימי חמישי לקראת חצות יש גם אנשים שיוצאים מהמרכז ולא רק מגיעים אליו...
הייתי שפוכה מכדי להתרכז בספר, וניקרתי די הרבה עד כמה שהצלחתי בין כל רעשי הרקע בשלל מבטאים וקולות ובאור ניאון מסנוור.

הגעתי הביתה לקראת 02:00 , הייתי צריכה להעביר את הקטנה למיטתה שכן האקרובטית הזו כבר נפלה קודם לכן מהמיטה של סבתא בה ישנה ולי לא היו כל כוונות לבלות את המעט שנותר מהלילה בשכיבה במיטה לא לי בהשגחה. כמובן שהיא חצי התעוררה בהעברה ובכתה והייתי צריכה להעביר דקות ממושכות במילמולי הרגעה. כשהיא קלטה שזו אני היא נאחזה בי חזק ולא רצתה להשכב במיטתה. הרדמתי אותה מחדש במיטה שלי, המתנתי עד שתגיע לשלב של שינה עמוקה והעברתי אותה למיטתה.
עד שסיימתי להתקלח ולהתארגן לשינה היה כבר כמעט 03:00.

בשעה 06:30 התעוררה הנסיכה הקטנה וביקשה שוקו.
בעיניים דבוקות מחוסר שינה גיששתי את דרכי למטבח ומיששתי במקרר עד שמצאתי את החלב ואין לי מושג איך מצאתי את דרכי גם לאבקת הקקאו ולקומקום, אבל המשימה הוכתרה בהצלחה.
השוקו הוכן ובעוד היא לגמה לאיטה מול תוכניות הבוקר לילדים של ה BBC אני התעפצתי על הספה לצידה.
"אמא, קומי! כבר בוקר!" היא פקדה עלי. בחיי שניסיתי, אבל עייני נעצמו בכל פעם מחדש.
כעבור שעתיים בערך, בעוד היא מנסה לשחק איתי ואני מגיבה ומנקרת לסרוגין, הגיעו טלפונים מחברים שנתקעו בלי סידור לבן השנה שלהם ושאלו אם אוכל לשמור עליו לכמה שעות ועוד חברה רצתה שנצטרף אליה ולבת שלה לבילוי בגן השעשועים.
בשתי השיחות עניתי שאין מצב. אני לא אחראית למעשי ברגעים אלו וזה מסוכן מדי.

לשמחתי בשעה 13:00 כבר הקטנה היתה בשלה לשנ"צ. שתינו היינו כל כך עייפות שתוך דקה וחצי, גג דקותיים, שקענו בשינה לאחר הסיפור הקצרצר.
לצערי לה הספיקו שעה וחצי של שינה ולי?
אני צריכה עוד איזה 10 לפחות...

כשקמנו הסתבר שאמא שלי חזרה מירושלים וחשבה שהיא תלך בדיוק לנוח (מסכנה, 3 ימי מנוחה ב"אמריקן קולוני" לא הספיקו לה) וצרחה עלי כי לקטנה נפלו שני גרגרי תירס על הרצפה שלא ראיתי כשאספתי אחרי שאכלה.
תודה, אבל לא תודה.
לקחתי את הקטנה וחזרנו לטריטוריה השקטה שלנו והשארנו את האמא ההיסטרית שלי להרגע.
אח"כ אחותי הזכירה לה כנראה שאני בקושי ישנתי הלילה אז היא ירדה והציעה לקחת אליה את הילדה שאוכל לנוח. השעה היתה כמעט 18:00, תודה אבל לא תודה. זו לא בדיוק שעה שאפשר לתפוס בה תנומה ולחזור לתפקד לארוחת ערב ולהשכבת הגורה. גם הקטנה לא רצתה לעלות אחרי שנבהלה מהצעקות של קודם. היא הסתכלה על הסבתא שלה בחשדנות, לא ממש מוכנה לסמוך על השינוי בטונים מלפני קצת יותר משעה.

אחרי אחה"צ של משחקים עם הילדה במצב צבירה של כלום, השגחה קפדנית כשהיא משחקת עם הבנות הבלגניסטיות של השכונה, ארוחת ערב, אמבטיה כולל חפיפת ראש והשכבה לשינה, מצאתי את עצמי מתה לישון אבל לא מצליחה.

כאילו הגעתי לאיזו נקודת אל-חזור נעלמה.
אז אני מורחת זמן, לא מצליחהלהתרכז בטמבלוויזיה ובטח שלא בשארית הספר שנותרה לקריאה, ומקווה שהעיניים יחליטו לנקר שוב באיזה שלב ואני אלך להתחפר עמוק במיטה.
לפחות מחר בבוקר הקטנה תעלה לסבתא לקבל את השוקו של הבוקר ואני אזכה לחסד של עוד חצי שעת שינה יקרה...

אמא של X, אחותה ואני בחוף הים, הבת שלי משחקת עם הנכדה של האחות בחול.

האחות שואלת על כל אחד מהילדים, מה קורה, מי נגד מי, כמה ולמה.
האמא מספרת על החברה של X.
האח והאחות שלו טוענים שהיא בוסית מדי ורודה בו, אבל הם גרים ביחד ועושה רושם שזה רציני.
האחות עונה: "נו באמת, איזו אישה היא לא בוסית בצורה זו או אחרת?"

ואז הן שואלות לדעתי:
"מה את אומרת? פגשת אותה, היא נראית לך שתלטנית מדי או שהם מגזימים?"

מה אני אמורה להגיד להן, לשתי הקעצ'קס בגיל הזהב?
שיש גברים שבדיוק זה מה שטוב להם?
שאני מכירה לא מעט גברים שאוהבים שקצת או הרבה שולטים בהם?

"תעזבו את הבחור בשקט, אם לא היה לו טוב איתה הם לא היו עוברים לגור ביחד" אני עונה.

אח"כ אני מעיפה מבט בילדה האישית שלי, כולה בת שנתיים וקצת, רודה בילדה בת ה- 4.
מביטה ומחייכת לעצמי (:

"משעמם לנו" קיטרו כמה וכמה אימהות במרכז לגיל הרך.
"חם ואי אפשר לצאת החוצה עם הילדים ומה כבר אפשר לעשות בבית?"
אמרו וביקשו ממנהלת המרכז לארגן עוד יום אחה"צ או לפחות לתת להן את המפתח למועדון והן יגיעו לבד עם הילדים.
הן רוצות שנעשה סבב ובכל פעם אמא אחרת תעביר פעילות ונעצו מבט באחת האימהות שהיא גננת מוסמכת ובי.
"מצטערת בנות, לי אין זמן להשתעמם. הלוואי והיה לי..." עניתי, "אל תבנו עלי".

בחיאת ראבק, כמה קשה להפעיל ילד/ה אחד/אחת בבית?
חם? לוקחים גיגית מים וכל מיני כלים והילדים עסוקים שעות, ובצק? צבעי ידיים? מדבקות? חסרות הפעלות?
ומה עם לבקר חברים וקרובי משפחה? ים?
מה, לא מספיק שלוש פעמים בשבוע להיות אחת בטיטול של השניה לשעתיים בכל פעם???

השבוע טס לי גם ככה, ובמעט הזמן הפנוי שיש לי - לא חסרים דברים לעשות בבית, ערימות הכביסה תמיד גדלות וכך גם הכלים בכיור, לטאטא את החול מארגז החול שבמרפסת שמגיע לכל חור בבית ואחרי כל זה אם יש עוד טיפת כוחות או לקרוא או לבהות באיזה מסך מרובע כלשהו ולתת למוח להתנוון קצת בשקט.

הלוואי והיה לי קצת זמן להשתעמם, לשכב ככה בלי לעשות שומדבר.

"בום" כזה גדול העיר אותי לפנות בוקר בסביבות 04:30...
מיד אחריו נשמע בכי קורע לב.
הכוכבית הקטנה עברה מהמיטה שלה למיטה הזוגית באמצע הלילה במהלך התהפכויות הלילה שלה, ובשלב זה או אחר צנחה אל הרצפה.
מזל שהמיטה לא גבוהה ולמטה יש שטיח וכריות לאור נסיון העבר.
אמא שלי שהיתה ערה הגיעה בריצה לראות מה קרה. מסתבר ששמעו את הבום עד למעלה.
זה לא מטר המטאורים שציפינו לו!
אמא אמרה שאם שוכבים על המזרן במרפסת הגג שלה אפשר לראות קצת מהכוכבים הנופלים ומין אבק כוכבים מנצנץ.
מסתבר שגם בחורים צפוניים מיושבים במידה סבירה רואים משהו.
עלינו כולנו לגג והתכרבלנו צפופים נגד צינת הבוקר.
הקטנה נרדמה די מהר.
אנחנו נשארנו עוד קצת במצב עירני כדי לצפות בתופעת הטבע הקסומה הזו.
העייפות ניצחה וחזרנו לישון עוד כמה שעות.
הרי בשישבת בבוקר מוקדם אנחנו תמיד עושים בוקר ים...

רגע של הסחת דעת או השד יודע מה, גרם לי לרכוש סלט מטבוחה במקום התערובת לשקשוקה.
הקטנה ביקשה לטעום שקשוקה אחרי איזה שיר שהיה על הטבח שקשוקה מבית היוצר המפוקפק של רינת, ולי בחום יולי אוגוסט אין סבלנות לבלות במטבחון יותר מאשר דקה וחצי נטו לכל ארוחה אז או שאנחנו מתנחלים אצל אמא שלי שמשום מה מצליחה לבשל קצת גם בחום הזה, או שאחרי הגן אנחנו פשוט ממשיכים למסעדה הלבנונית שנמצאת דקה הליכה ממנו לנגב איזה חומוס עם סלטים ליד "זה מאוד ישמח אותי, אמא" כך ביקשה ממני הגורה באיזה יום ללכת למסעדה לצ'יפס וקטשופ או נאמר את האמת - קטשופ עם קצת צ'יפס...), או שאיזה נער שליח בחופשה מהתיכון מגיע על איזה קטנוע מקרטע עם משלוח מהסושיה שסוף סוף נפתחה ובינתיים לא מאכזבת.

לא טעות קריטית, כך חשבתי לעצמי.
אני אוהבת מטבוחה, אני אשכנזיה אמנם - אבל מבית הונגרי. קטן עלי החריף הזה...
אז זהו, שלא כל כך, מסתבר.
המטבוחה הזו היא על גבול המזוכיזם ולמרות זאת אני מוצאת את עצמי טובלת פרוסת לחם טריה בתערובת הלוהטת שוב ושוב.
אני תוהה ביני לבין עצמי מי יכנע קודם - אני או היא?
יש כמות מכובדת מהדבר האדום אדום הזה פה, ורק אני בבית מסוגלת להתמודד עם החריפות העוקצת הזו וגם במשורה, האם אספיק לחסל אותה לפני שתשמיד את עצמה? האם בכלל כזה דבר יכול לגדל על עצמו עובשים ובקטריות? האם הם מסוגלים להתקיים על החריפות הזו?
האם להתגנב שוב למטבח ובמקום להשיב את הקופסא הארורה למקרר פשוט להביא לכאן עוד פרוסת לחם או שתיים ולהמשיך בהתעללות עצמית משובחת?
כל הבית דומם, רק אני התעוררתי ככה פתאום עם מאצ'יז.
האם עוד חריף זו הבחירה הנכונה לשעת לילה מאוחרת זו?
טוב נו, עוד פרוסה אחרונה ודי!
(האמנם?)

כן, לא משעמם לי לרגע במקצוע שלי (:

לפני מספר שבועות קיבלתי שיחת טלפון מבחור שנשמע סבבה, שביקש ממני לצייר עליו בגד ים.
כן, בעירום מלא, הוא מודע לזה שזה לא יכול להראות 100% כמו בגד ים בגלל "הבליטות" אבל אם לי אין בעיה עם זה אז גם לו אין...

סגרנו על מחיר, על תאריך ושעה.

היום הגיע, וגם השעה.
הבחור התייצב בסלון ביתי עם מצלמת וידאו וחצובה להנציח את התהליך והתוצאה.
מסתבר שהיה שם איזה סיפור של התערבות משרדית, הפרטים המלאים נותרים במסגרת החסיון מאפרת/לקוח, אבל יש כמה דברים שויתרו על החסיון ועל התחתון...

http://www.thecage.co.il/coppermine/displayimage.php?album=9&pos=0

הקטנטונת יושבת לצידי על השטיח, משחקת בצעצוע חדש שקנינו בחנות יד שניה בכפר, מרותקת כולה בחידוש, ואני מציצה ומתבוננת בה, בריכוז בו היא חוקרת את הפונקציות השונות ומחייכת לעצמי.
את הבוקר בילינו בגן השעשועים הגדול ואח"כ כמה סידורים קטנים במרכז המסחרי והביתה.
כיף לי איתה, היא מצחיקה אותי, מדהימה אותי, מאתגרת אותי ועושה לי קרעכצן בלב בכל הזדמנות.
זה שווה את כל החירפון ההורמונלי של ההריון והלידה, שווה את העליה במשקל שקרעה לי את הבטן ואת סימני המתיחה, שווה את העייפות המטורפת שלא נגמרת כי בלתי אפשרי לישון כמה שמתחשק כשיש קטנטנה כזו בשטח, וכל מחיר ששולם עבור האושר העצום הזה הוא כאין וכאפס לעומת הרווח העצום כשיש כזו נסיכה מדהימה בחיים!

זה היה סופשבוע נפלא, או כמו שנאמר לעיתים - 100מם!!!
ולא, פשוט לא בא לי לפרט (-;

אם הפתיחה המחודשת של הדאנג'ן היתה לפני 4 שנים או אפילו אולי רק 3 אז סביר להניח שהייתי באה.
אם זה היה קורה אפילו לפני 5 או 6 שנים אז בטח הייתי מגיעה.

אבל היום? הערב?
אין מצב!
יש לי אירוע מחר ומחרתיים ונסיעה לסופ"ש בלי הילדה ואין מצב שאני מאריכה את השהות בלעדיה בעוד ערב כדי להיות במסיבה, מגניבה ככל שתהיה.

סדרי העדיפויות שלי השתנו יחד איתי.
היום האמהות היא בעדיפות ראשונה. אח"כ כל השאר.

היום ניסיתי להיות כמה שיותר עם הקטנה, למרות שהיו לי מיליון סידורים והתארגנויות, אבל אחרי שלושה בקרים השבוע בהם עבדתי בקייטנות וחזרתי הביתה תשושה, זה היה הכרחי לאפשר לנו זמן איכות לפני שני ימים ושני לילות בהם לא אהיה שוב בבית.

זה נכון שאני זוכרת היטב מי הייתי לפני האמהות, ויש הבלחות וניצוצות של "אני" הבסיסית בין כל "אני האימהית" אבל זה ברור לי שזה כבר לא מה שהיה פעם.

רוב החברות שלי היום הן אימהות לילדים קטנים או בדרך לאמהות בצורה זו או אחרת.
חיי משפחה הם העיקר וחיי "הקהילה" הפכו מקהילת הבדס"מ לקהילת הכפר ובעיקר המרכז לגיל הרך.

כשאני לא עסוקה בחיי המשפחה שלי אז אני מוצאת את עצמי פעילה למען הקהילה פה בכפר, מכינה מוזיקה לפיקניק המשפחות, עורכת או כותבת כתבות למקומון על פעילויות המרכז לגיל הרך, בהתכתבות עם רכזת התרבות על דבר זה או אחר, או עם אחראית קייטנות הגנים.

אני אשכרה עושה "דברים של אמהות" כמו להכין פלקטים, מודעות, עוגות ועוגיות לכל מיני אירועים, ורק חסר שאתלבש בשמלה מעומלנת עם סינר ואשים סרט בד בשיער כדי להראות כמו קריקטורה של האישה האידאלית באמריקה של שנות החמישים.

והאבסורד הגדול - אני אוהבת את זה!
(לא את הדרס קוד המזעזע, רק את ההתעסקויות השטותיות האלו)...

רק שבין האמהות וחיי המשפחה, לחיי הקהילה, יש לי גם את העסק שלי לנהל ולשווק וזו בעיקר הסיבה שאני עוד ערה בשעות שכאלו כשאני צריכה עוד להתקלח ולחפוף ראש ולהכנס למיטה לישון כי מחר יש לי השכמת גורה ב - 07:00 בבוקר, ועוד נסיעה לת"א לסופשבוע של עבודה!

יאללה, עפתי!

אח"כ אני בטח אתעדכן באיך היה ומי היה וכל שאר הבלי העולם סתם כדי לחייך ולהתרפק שניה על הזכרונות לפני שאתרפק על הבת המדהימה שהיא הרבה יותר נעימה ומדהימה לי מכל דבר אחר שבעולם!

שוב ניצלנו את השבת היפה ליום כיף עם הגורה.
התחלנו כהרגלנו בחוף הים של ילדותי בשחיית בוקר ממושכת וביקור קצרצר אצל אחי בבוטקה (אחי הוא המציל שם).
מהחוף המשכנו בסבב סבתות וסבים - הרבה אושר מביאה הקטנה הזו אליהם, כשהיא מתרוצצת לה שזופה ורטובה קלות ומנשקת נשיקות מלוחות ממי ים את כל המשפחה.
אח"כ קפצנו לעוד שעה פלוס בחורשה שבכפר, שם רכזת הגיל הרך אירגנה פיקניק משפחות נפלא, מלא אטרקציות.
ממני ביקשה להכין לה דיסקים של מוזיקה "לכולם, לא רק לילדים, עם עדיפות לישראלית".
אז מצאתי את עצמי יושבת בבית עם ערימת הדיסקים האהובים עלי, ומנסה לצמצם את שפע השירים שאני אוהבת לכמות שתכנס ב- 3 שעות של הפיקניק.
מזרחי לא היה שם, אבל החל מהחלונות הגבוהים ועד לשב"ק ס' כן, עם משינה באמצע וגידי גוב יקירי משכבר הימים, ושלום חנוך (שיר אחד בדואט עם שלמה קרצי כי אותו בפרנציפ לא הייתי שמה לבד מסיבותי האישיות) ויהודית רביץ, שוטי הנבואה, גלי עטרי ועוד הרבה שאני כרגע לא מצליחה לשחזר מי נכנס ומי קוצץ החוצה בכאב מפאת חוסר מקום בדיסקים.
אחה"צ קיבלתי טלפון תודה מהרכזת. הדיסקים היו הצלחה. אנשים ניגשו ושיבחו את העריכה המוסיקלית יוצאת הדופן.
אני מצידי הודתי לה על ארגון אירוע מקסים!

הקטנה נהנתה מכל רגע שם - קודם הכינה פיתה בטאבון ומרחנו קצת ממרח שוקולד השחר, כמובן. מרוב התרגשות הפיתה נאכלה רק שעות אח"כ בבית.
בפיקניק היא היתה עסוקה בעיקר בפינת החי, ליטפה וחיבקה את הנחש שעד לפני כארבע שנים היה חיית המחמד של אחי, ונמכר בכאב רב למפעילת המרכז הזיאולוגי הקרוב לביתנו כיוון שהרתיע אורחות (וגם אורחים מסתבר) מלהגיע אל ביתו.
היא גם ליטפה כמה ארנבות חמודות ופלאפיות אבל חזרה שוב ושוב לנחש עד שהביאו את סוס הפוני.
מהרגע הזה היא פשוט רק חיכתה בכליון עיניים לתורה לרכב, התישבה על האוכף כאילו בילתה את כל חייה עליו ורכבה ללא טיפת פחד, בגו זקוף וחיוך ענק.
המפעילה שאלה אותי אם היא רוכבת מנוסה, עניתי שזו הפעם הראשונה שהיא ממש יושבת על סוס ולא רק מלטפת. המדריכה אמרה שהיא מזהה כאן כשרון טבעי, הקטנה והפוני כבר היו עמוק בעולם משלהם. חייכתי ועניתי שזה כנראה גנטי, האבא שלה קאובוי.
הן יצאו לסיבוב ואני נשארתי בצד עם מצלמת הוידאו. כשהן חזרו המדריכה אמרה שרואים שאבא שלה קאובוי, היא קלטה את התנועה של הסוס באופן טבעי והגיבה אליו מדהים.
נראה לי שנתחיל לבקר בתדירות עולה בחוות הסוסים שבסביבה.

את החיוך של הקטנה היום שום נפילה ושום עייפות לא מחקו.
ברגע שקמה משנת הצהרים היא מיד ביקשה לרכב שוב על הסוס, הסברתי לה שהסוס כבר חזר הביתה אבל הבטחתי לה שעוד נבקר אותו והרבה!