וניל עם פיצפוצית

רגע של הסחת דעת או השד יודע מה, גרם לי לרכוש סלט מטבוחה במקום התערובת לשקשוקה.
הקטנה ביקשה לטעום שקשוקה אחרי איזה שיר שהיה על הטבח שקשוקה מבית היוצר המפוקפק של רינת, ולי בחום יולי אוגוסט אין סבלנות לבלות במטבחון יותר מאשר דקה וחצי נטו לכל ארוחה אז או שאנחנו מתנחלים אצל אמא שלי שמשום מה מצליחה לבשל קצת גם בחום הזה, או שאחרי הגן אנחנו פשוט ממשיכים למסעדה הלבנונית שנמצאת דקה הליכה ממנו לנגב איזה חומוס עם סלטים ליד "זה מאוד ישמח אותי, אמא" כך ביקשה ממני הגורה באיזה יום ללכת למסעדה לצ'יפס וקטשופ או נאמר את האמת - קטשופ עם קצת צ'יפס...), או שאיזה נער שליח בחופשה מהתיכון מגיע על איזה קטנוע מקרטע עם משלוח מהסושיה שסוף סוף נפתחה ובינתיים לא מאכזבת.

לא טעות קריטית, כך חשבתי לעצמי.
אני אוהבת מטבוחה, אני אשכנזיה אמנם - אבל מבית הונגרי. קטן עלי החריף הזה...
אז זהו, שלא כל כך, מסתבר.
המטבוחה הזו היא על גבול המזוכיזם ולמרות זאת אני מוצאת את עצמי טובלת פרוסת לחם טריה בתערובת הלוהטת שוב ושוב.
אני תוהה ביני לבין עצמי מי יכנע קודם - אני או היא?
יש כמות מכובדת מהדבר האדום אדום הזה פה, ורק אני בבית מסוגלת להתמודד עם החריפות העוקצת הזו וגם במשורה, האם אספיק לחסל אותה לפני שתשמיד את עצמה? האם בכלל כזה דבר יכול לגדל על עצמו עובשים ובקטריות? האם הם מסוגלים להתקיים על החריפות הזו?
האם להתגנב שוב למטבח ובמקום להשיב את הקופסא הארורה למקרר פשוט להביא לכאן עוד פרוסת לחם או שתיים ולהמשיך בהתעללות עצמית משובחת?
כל הבית דומם, רק אני התעוררתי ככה פתאום עם מאצ'יז.
האם עוד חריף זו הבחירה הנכונה לשעת לילה מאוחרת זו?
טוב נו, עוד פרוסה אחרונה ודי!
(האמנם?)