וניל עם פיצפוצית

תודה לכל אלו שבירכו במדיה זו או אחרת (שרשור הברכות, בפייסבוק, SMS, מייל וכו') ובעיקר אלו שטרחו וחייגו במכשיר הארכאי הזה שנקרא "טלפון" (טלפון (מאנגלית: Telephone) הוא אמצעי תקשורת המאפשר העברת קול דו-כיוונית, כאותות חשמליים, למרחקים, בעזרת כבלים מוליכים (העשויים בדרך-כלל נחושת או סיבים אופטיים) ובאמצעות התקני קשר רדיו שונים. המילה טלפון מורכבת משתי מילים יווניות, "טלה" שפירושה מרחק ו"פון" שפירושה קול. ויקיפדיה)
ויכולתי לשמוע את מיטב האיחולים בקולם/קולן הערב, ובעיקר לאלו שהגדילו לעשות ופצחו בשירת מחרוזת שירי יומולדת.

חיממתם לי את הלב! אשרי שזכיתי לחברים שכאלה, המתנה הכי טובה שאדם יכול לבקש!

למרות קיצוצים "תודות" לישראייר, שמסתבר שיש לה רק שני מטוסים (שלמרות שרק יצאו מהניילונים, הם לא חסרים בבעיות) ולכן הסבירות של להמריא ולנחות בזמן המתוכנן היא אירוע שהסתברותו כשל ליקוי ירח מלא בשנה מעוברת ומטה, הגענו לאילת דקה לפני השקיעה, אחרי שפתחנו גנון בנתב"ג מהבוקר ועד שעות אחה"צ למען לא תתחרפנה בתי היקרה ושני חבריה החדשים שגם הם המתינו עם משפחתם לטיסה שבוששה לבוא.
שיחקנו בלעלות ולרדת מהמטוס פעמיים, נהננו ממופע סטנד אפ של דייל מבוזבז.
לפחות אם ישראייר יפשטו את הרגל מרוב פיצויים שיצטרכו לשלם ללקוחות מתוסכלים אז תמצא לו עבודה בקאמל קומדי קלאב או בערבי הסטנד אפ בצוותא, או שישובץ באיזו תוכנית פאנל.

ביום המלא היחיד שהיה לנו באילת בילינו בריף הדולפינים, ופגשתי ידיד ותיק מפעם, מהתקופה שגרתי ועבדתי באילת, וירדנו יחד לים לצלילה מדהימה!

צלילה שכזו יותר שווה מסקס!
רק מי שצולל יבין ויקבל אמירה שכזו.

ותודה לשפחת המזוודות והשמרטפות המשובחת שאיפשרה חוויה מדהימה זו, והכניסה לי לראש שאולי כדאי לי לחזור לצלול ברצינות ולהוציא תעודת מדריכת צלילה.
החייל החתיך ברכבת הביתה חושב שאת צודקת (סיפור ארוך, תקבלי בפרטי בהזדמנות).

היה כיף לחזור למקום שאהבתי לעבוד בו בתור אורחת בפעם השניה (ובטוח לא האחרונה) והיה כיף לגלות ששני עובדים מהצוות הותיק עדיין שם, וזכיתי לחיבוקים חמים שעשו לי טוב בלב כי בכל זאת עברו אי אלו שנים מאז 1996-7 כשעבדתי שם והם עוד זכרו אותי אחרי כל השנים...

לפחות הזכרון של מישהו עובד - פגשתי בטיסה הביתה מישהו שאני יודעת שאני מכירה ואפילו שהיינו חברים טובים, ואין לי שמץ של מושג מיהו ומאיפה אנחנו מכירים. המוח שלי כנראה התמלא מים בצלילה ומחק עוד כמה דברים מההארד דיסק המקרטע גם ככה של הזכרון שלי.

הגורה קישקשה בשמחה כל הדרך הביתה, מלאה בסיפורי חוויות מהחופשה, ואחרי מקלחת זריזה נרדמה תוך דקה.

ואני - מושכת את הזמן כי אם אלך לישון מוקדם אקום שוב לפנות בוקר, וזה ממש לא משהו שמתחשק לי לעשות!

כל שנותר זה לעבור על התמונות, למיין, לסדר אלבום, ןלהזכר בחיוך איך היה, ולהתחיל לתכנן את הפעם הבאה...

ממעטת לכתוב.
לא כי לא קורים דברים, אלא כי פשוט טוב כל כך להתכרבל עם הרגעים האלו ביני לבין עצמי ולא תמיד מתחשק לחלוק.

בשבוע הבא נעשה לנו חופשה משפחתית באילת,
הכל כבר מוזמן - טיסות ולינה במלון שעבדתי בו שנתיים לפני מיליון שנה בערך.
להראות לילדה עוד פיסת היסטוריה שלי ובעיקר חוויות חדשות:
טיסה, מלון, המצפה התת ימי (שראתה בתמונות באלבום שלי מהצבא בגיל 19 עם אבא שלה וכל החבר'ה מהצבא שעם רובם ניתק כבר מזמן הקשר), ריף הדולפינים ועוד כל מיני דברים שאין לנו בבית.

יש התרגשות באוויר, מדבקות של דגים צבעוניים, ספר על דגי ים סוף בדפדוף מאסיבי, שוטטות באתרים של האטרקציות באילת. זה כיף!

בסוף השבוע סבתא שלי באה להתארח אצלינו וזה גם כיף.

והנסיכה הקטנה גדלה מיום ליום, עצמאית, שנונה, מצחיקה, טובת לב ונדיבה אבל יודעת להיות אסרטיבית כשצריך, ואני מתבוננת בה גדלה ופורחת וכולי מדושנת מעונג.

אושר - מילה כזו קטנה לדבר כל כך ממלא, מספק וגדול!!!

האלבומים חזרו לתפקד אז הנה:

http://www.thecage.co.il/coppermine/displayimage.php?album=443&pos=0

כבר שכחתי את הסוג הזה של הכאב.
עברו כמעט 8 שנים מהפעם האחרונה.
תערובת של כאבים - לפעמים חד, לפעמים כהה יותר
והצבעים שמתהווים על העור - עוקבת אחר האדמומיות, עד זוב דם
ושאר הצבעים שמתווספים לאט לאט.
"כואב? להפסיק?"
לא, אני עונה בחיוך. זה בסדר. אני בסדר. טוב לי ככה.

אחרי 8 שנים, סוף סוף חידשתי והגדלתי את הקעקוע שלי!
היה שווה כל דקה של כאב!!!



ותודה לנעמה בר-יוסף, המקעקעת הכי מוכשרת והכי מקסימה, שהבאני עד הלום!

מחר (בעצם זה כבר היום) צפוי לי לו"ז צפוף - אחרי בוקר שכולו זמן איכות עם הנסיכה שלי, אני שמה פעמי לרכבת ישראל שבדרך נס לא משפצת את קטע המסילה בו אני אמורה לחלוף, ומדרימה לאירוע בת מצווה באיזור מודיעין.
מהאירוע התמים בחצר בית במושב אני ממשיכה לעיר החטאים ת"א למסיבת הפיות במקסים.

לגלות לכם את ההפתעה?
יש צבעים זורחים באולטרה סגול! הפיות תהינה נוצצות וזוהרות מתמיד בערב הזה!

לפנות בוקר אמצא את עצמי בוודאי מנקרת ברכבת בדרכי הביתה, בתקווה שהנסיכה תאפשר לי להשלים שעות שינה גם במיטה.
בשעות אחה"צ פרוייקט נוסף יגרור אותי מעייפות ליל אמש למסיבת יום הולדת של בנות בלבד.
עוד פיות ופרפרים (:

הבוקר, לפני "גן עם אמא" שהנסיכה ואני הולכות אליו בקביעות, התקיים לנו שיעור יוגה לאימהות.
זה אומר שאנחנו מנסות לעשות יוגה כשבינתיים הילדים חושבים שזה נורא מגניב לטפס עלינו / לשלוף ציץ ולינוק / לשפוך את בקבוקי השתיה שלהם על השטיח או עלינו / למשוך אחד לשניה בשיער וכו' - דבר המאלץ אותנו לקפוץ בזריזות מהאסנה הרגועה למצב חירום בצורה שהאשטנגה יוגה יוצאת פראיירית לעומתנו!

המורה ליוגה שבנה בן השנה וקצת מאוד בקטע של למשוך לבת שלי בשיער, הציעה לי איזו רצועה לקשור כדי להעצים את המתיחה באחת התנוחות, היססתי לרגע כי בכל זאת רציתי להיות בעמדת זינוק נוחה לחילוץ תלתלי הדבש של הנסיכה מהאגרוף הקטן אך החסון של יורש העצר שלה.
בעודי מהססת סיפרה המורה ליוגה כי ישנן אסכולות בהן התלמידים קושרים את עצמם בתנוחה הזו לפני השיעור וממתינים בה כחצי שעה עד בוא המורה.

מצטערת, עולם האסוציאציות שלי בקטע הזה יצא לגמרי מ"גן עם אמא" ועבר ל - S&M יוגה ובראש שלי ראיתי את טיצ'ר עובר ומהדק את הקשירות בנוסח שיבארי מסורתי.
התחלתי לצחוק. לא הצלחתי להתאפק, וזכיתי למבטים שואלים.
"עזבו" מילמלתי בשקט "מחר אני עובדת במסיבת סאדו מאזו, האסוציאציות שלי כבר שם".

למזלי אחת האימהות היא קרובת משפחה של אחד מתקליטני העבר בדאנג'ן בגירסתו היפואית כך שהיא לא היתה יותר מדי מזועזעת וסיפרה שנכחה לא אחת במסיבות שם.
מיותר לציין שיוגה היתה כבר הנושא הפחות אטרקטיבי לשיחה אחרי השיעור.

אותה אמא הזמינה אותי מחר בבוקר להצטרף אליה ואל הבת שלה לאיזה פיקניק בגן השעשועים.
יש לי תחושה שהיא לא מיצתה את השיחה בטרם הגיעו עוד אימהות והיא נשתתקה בפתאומיות.
אמרתי לה שנהיה בקשר מחר, שאני לא בטוחה שאספיק כי יש לי הרבה הכנות לפני הנסיעה.
אולי היא רוצה לנסות לארגן הזמנה למסיבה?
(-;

אחרי ארוחת חג דשנה, הבטן קצת מתנפחת וכל מה שבא לעשות זה להתעפץ מול איזה משהו בטמבלוויזיה.

הוא כבר היה בבוקסר, היא עוד עם הג'ינס השחור וגופיה, אבל כשביקשתי ממנה להתפשט ולהתמסר - היא נענתה.

וככה הזוג המקסים בהו באיזה סרט ג'ימס בונד בעוד אצלי המכחולים רצו מצבע לצבע, מצד/שד לצד/שד.

בסיום החוויה הם יצאו כשהיא עטופה במגבת בפלג גופה העליון והגופיה בידה.
יש להם בית לבד, הוא בטח נכנס לעזור לה להתקלח (-;

http://www.thecage.co.il/coppermine/displayimage.php?album=9&pos=0

אתמול עבדתי בערב, בת מצווה בקיבוץ יחסית בסביבה (כארבעים דקות נסיעה מהבית, לא נורא) ועוד נסעתי לשם עם מישהי שאני אוהבת מאוד והנסיעה טסה לי וברור לי שאנחנו חייבות לשריין לעצמנו עוד זמן איכות ביחד.
הילדים היו סבבה, האוכל נחמד, המוסיקה בדציבלים רגועים יחסית ועבר נחמד.

חזרתי הביתה ונתבשרתי שהחתול הפח-סיאמי האהוב עלי שהוכרז כנעדר מזה כחודשיים שב הביתה כשהוא פצוע מקרבות ייחום. כמובן שההיעדרות שלו החלה בדיוק כשהיה מבצע עיקור/סירוס בכפר.
חייבים איכשהו להביא אותו למצב נטול הורמונים בהקדם, כי יש מצב שבפעם הבאה הוא לא יחזור מהקרבות האלו, יש כמה ביריונים ג'ינג'ים בצ'כונה, והוא - למרות גודלו וחוזקו - בכל זאת פח-סיאמי חצי מבויית.
אני מקווה שנצליח במשימה הפעם לפני שיעלם שוב.
כך או כך, הלכתי לישון עם חיוך.

בבוקר אמא שלי הביאה לי מהדואר חבילה - הגיעו הצבעים שהזמנתי מאנגליה.
הרגשתי כמו ביומולדת!!!
ישר פתחתי את החבילה והסנפתי את הצבעים והתבוננתי בהם בכל זווית ותאורה אפשרית.
כמובן שכשהנסיכה ביקשה להתאפר הסכמתי בשמחה (לפני שהחבילה הגיעה ולא ידעתי שהיא תגיע כבר, אמרתי לה "יותר מאוחר, עכשיו אני עסוקה" וברור שברגע שהצבעים הגיעו אז כל ההכנות לחג עברו לתחתית סדר העדיפויות אחרי לבחון לעומק את הצבעים החדשים שהגיעו 😄

ועכשיו המתנה הכי גדולה שלי התעוררה והתיישבה לי על הברכיים, אז באיחולי שנה נפלאה לכולכם, אני נפרדת מכם לעת עתה.

שנה טובה!

מאז ומתמיד אהבתי את ראש השנה, הריח הזה של סתיו והתחלות חדשות באוויר.
אווירת חג שכזו...

אבל לפני 3 שנים מבלי שידעתי, החג הזה קיבל משמעות נוספת - אימהות!
הילדונת המדהימה הזו, שמקשקשת ומצייצת עכשיו במיטה, מתקשה להרדם מהתרגשות, נכנסה לחיי בשקט בשקט (אם לא מחשיבים את הקולות של עצם מעשה הפרו ורבו 😉 בערב החג.
מתנה נפלאה מזו לא יכולתי לבקש, לא לכבוד החג ולא לכבוד יום הולדת.
זו המתנה הכי מדהימה שקיבלתי אי פעם בחיי.

מאז כל יום הוא ראש השנה, בכל יום מתחיל משהו, ממשיך משהו, נגמר משהו.
חיוך ראשון מתחלף בהתהפכות ראשונה, שן ראשונה, צעד ראשון, מילה ראשונה, לכל דבר יש את ראש השנה שלו ולפעמים אני זוכרת לתעד את התאריך ולפעמים לא.
גם ככה אני מצלמת כמעט כל פיפס שלה, כי אני מרגישה שכל רגע אצלה ראוי לחיי נצח והזכרון שלי נוטה להיות בוגדני.
לחיי הקלות של הצילום הדיגיטלי שמכיל בתוכו תאריך ושעה גם אם אני לא אזכור לרשום כלום ביומן.

פעם היתה לי רשימה בראש שלפעמים עברה לדף - חלומות להגשים במהלך חיי.
קורס צלילה עשיתי, טיילתי קצת בעולם, למדתי המון ועוד היד נטויה, אהבתי בגדול ואהבתי בקטן ואת הדבר שתמיד היה הכי חשוב זכיתי להגשים בעשור השלישי של חיי - האימהות!
מאז הרשימה הזו הרבה פחות חשובה, ולא קריטי לי אם אלמד לנגן על פסנתר או אטייל באיטליה הקלאסית או כל דבר אחר שברשימה.
את הדבר הכי חשוב עשיתי. השאר זה פינוקים לא הכרחיים לנשמה.

תמיד הייתי אדם מאושר, בשלושת השנים האחרונות האושר הזה רק גדל וגדל וגדל.

זה לא תמיד קל, ויש רגעים שבא לצרוח, ושינה הפכה לדבר נדיר המציאות ויקר במיוחד, אבל הסיפוק הזה מהאימהות - אין לו שום אח ורע בעולם!

זהו, לא יכולתי להתאפק יותר.
נכון שאת חלק מהצבעים הייתי חייבת לקנות כי נגמרו, אבל המחירים הזולים יחסית בהזמנה מאנגליה לעומת מארה"ב גרמו לבלוטת האיפוק שלי להתפוצץ והזמנתי שישה גוונים חדשים של חברת צבעי הגוף האהובה עלי בנוסף לגוונים שאני קונה תמיד ובדיוק נגמרו/עומדים להגמר לי.

עכשיו אני גם צריכה להזמין כרטיסי ביקור חדשים, כי גם הישנים על סף סיום ואחי עיצב לי כבר מזמן כרטיס חדש מגניב, אמנם על בסיס התמונה הישנה, אבל ככה זה כשגרים בחור צפוני ומגדלים גורה, אין זמן להגיע למרכז לצלם את הדוגמנית הקבועה שלי באיפור חדש.
בפעם הבאה...

נכון שכל הדברים האלו הם "עבודה" אבל אני מתרגשת מהם כאילו אני עומדת לקבל מתנה.
אני אוהבת את המקצוע שלי!

בתחילת החודש מלאו עשור ליום בו הגעתי לפתוח תיק במע"מ, מס הכנסה וביטוח לאומי כבעלת עסק.
אני לא אשכח איך התהפכה לי הבטן מרוב פחד, אבל היה ברור לי שזה מה שאני רוצה ואני לא נותנת לפחדים לעצור אותי.

באוגוסט 2000 פתחתי את העסק ואני חושבת שבספטמבר התחילה האינתיפדה השניה או מה שזה לא היה...
המצב הבטחוני היה על הפרצוף, ואנשים ביטלו אירועים על ימין ועל שמאל, ואני עוד השקעתי כסף בלי סוף על צבעים, מכחולים, כרטיסי ביקור, מחשב ומדפסת, פנקסי חשבוניות וקבלות וכל המיסביבים האלו של עסק ושיווקו. במקביל גם שילמתי לבד שכר דירה ושכר לימוד ונכנסתי למינוס מטורף!!!

אמא שלי אמרה שזה לא לעניין, שאני חייבת למצוא עבודה "נורמלית" כדי לא לשקוע בחובות ואני התעקשתי - אם תכנס לי עכשיו עבודה באיפור או אירועים וזה בדיוק יצא על ימי עבודה "נורמלית" הרי ברור שאעדיף לעבוד במקצוע שלי, לא יציב ככל שיהיה, ואאבד את העבודה "הבטוחה".
ההתעקשות עזרה והעבודות החלו להכנס.
לפעמים יותר ולפעמים פחות.
בפורים ובקיץ קרעתי לעצמי את הצורה כדי לסגור את גרעונות החורף,
מצאתי את עצמי רודפת אחרי לקוחות ש"שכחו" לשלם ושמעתי אגדות אלף לילה ולילה על הצ'קים שבחתימה, בדואר, חשבוניות שנעלמו במשולש ברמודה ועל כל מיני מנהלים שתמיד כשצריך לחתום על הצ'קים הם במילואים/חו"ל/ועידות/קוברים איזו סבתא.
בהנהלת החשבונות, לעומת זאת - הן תמיד בהפסקה/בחופשת לידה וגם קוברות איזו סבתא או שתיים...

עשר שנים אחרי - אני עוד פה, מזמינה עוד צבעים ועוד כרטיסי ביקור.
שורדת את הסטטיסטיקה שקוברת 70% מהעסקים הקטנים בשנתיים הראשונות לחייהם.

כשלקוחות חוזרים מפעם מתקשרים ושואלים בהיסוס אם אני עוד עובדת בזה, אני מחייכת ועונה - "אני ממשיכה עד שאהיה כל כך זקנה שירעדו לי הידים ולא אוכל לצייר. עד אז - אני פה!"