זהו, לא יכולתי להתאפק יותר.
נכון שאת חלק מהצבעים הייתי חייבת לקנות כי נגמרו, אבל המחירים הזולים יחסית בהזמנה מאנגליה לעומת מארה"ב גרמו לבלוטת האיפוק שלי להתפוצץ והזמנתי שישה גוונים חדשים של חברת צבעי הגוף האהובה עלי בנוסף לגוונים שאני קונה תמיד ובדיוק נגמרו/עומדים להגמר לי.
עכשיו אני גם צריכה להזמין כרטיסי ביקור חדשים, כי גם הישנים על סף סיום ואחי עיצב לי כבר מזמן כרטיס חדש מגניב, אמנם על בסיס התמונה הישנה, אבל ככה זה כשגרים בחור צפוני ומגדלים גורה, אין זמן להגיע למרכז לצלם את הדוגמנית הקבועה שלי באיפור חדש.
בפעם הבאה...
נכון שכל הדברים האלו הם "עבודה" אבל אני מתרגשת מהם כאילו אני עומדת לקבל מתנה.
אני אוהבת את המקצוע שלי!
בתחילת החודש מלאו עשור ליום בו הגעתי לפתוח תיק במע"מ, מס הכנסה וביטוח לאומי כבעלת עסק.
אני לא אשכח איך התהפכה לי הבטן מרוב פחד, אבל היה ברור לי שזה מה שאני רוצה ואני לא נותנת לפחדים לעצור אותי.
באוגוסט 2000 פתחתי את העסק ואני חושבת שבספטמבר התחילה האינתיפדה השניה או מה שזה לא היה...
המצב הבטחוני היה על הפרצוף, ואנשים ביטלו אירועים על ימין ועל שמאל, ואני עוד השקעתי כסף בלי סוף על צבעים, מכחולים, כרטיסי ביקור, מחשב ומדפסת, פנקסי חשבוניות וקבלות וכל המיסביבים האלו של עסק ושיווקו. במקביל גם שילמתי לבד שכר דירה ושכר לימוד ונכנסתי למינוס מטורף!!!
אמא שלי אמרה שזה לא לעניין, שאני חייבת למצוא עבודה "נורמלית" כדי לא לשקוע בחובות ואני התעקשתי - אם תכנס לי עכשיו עבודה באיפור או אירועים וזה בדיוק יצא על ימי עבודה "נורמלית" הרי ברור שאעדיף לעבוד במקצוע שלי, לא יציב ככל שיהיה, ואאבד את העבודה "הבטוחה".
ההתעקשות עזרה והעבודות החלו להכנס.
לפעמים יותר ולפעמים פחות.
בפורים ובקיץ קרעתי לעצמי את הצורה כדי לסגור את גרעונות החורף,
מצאתי את עצמי רודפת אחרי לקוחות ש"שכחו" לשלם ושמעתי אגדות אלף לילה ולילה על הצ'קים שבחתימה, בדואר, חשבוניות שנעלמו במשולש ברמודה ועל כל מיני מנהלים שתמיד כשצריך לחתום על הצ'קים הם במילואים/חו"ל/ועידות/קוברים איזו סבתא.
בהנהלת החשבונות, לעומת זאת - הן תמיד בהפסקה/בחופשת לידה וגם קוברות איזו סבתא או שתיים...
עשר שנים אחרי - אני עוד פה, מזמינה עוד צבעים ועוד כרטיסי ביקור.
שורדת את הסטטיסטיקה שקוברת 70% מהעסקים הקטנים בשנתיים הראשונות לחייהם.
כשלקוחות חוזרים מפעם מתקשרים ושואלים בהיסוס אם אני עוד עובדת בזה, אני מחייכת ועונה - "אני ממשיכה עד שאהיה כל כך זקנה שירעדו לי הידים ולא אוכל לצייר. עד אז - אני פה!"
לפני 14 שנים. 30 באוגוסט 2010 בשעה 12:46
