וניל עם פיצפוצית

זה שיפור רציני ממה שהיה קודם...

מסתבר שלקום בשעות לא שעות באמצע הלילה להרגיע ילדונת עם חלומות שעושים לה בכי, לקום שוב ב 06:30 כדי להכין לה שוקו ואח"כ ארוחת בוקר, לגלות שאחותי, הבייביסיטר המיועדת להיום הקיאה כל הלילה ועם מיגרנה, אמא בי"ם בלי שום תוכניות לקצר את החופשה שלה, אבא חולה במצב מדבק, ובצהרים אני צריכה לצאת לכיוון ראשל"צ לעבוד שם עד 22:00 בלילה בערך ולהספיק לרכבת האחרונה הביתה.

בכל הלחץ של "האם אחותי תתאושש עד הצהרים אחרי לילה גיהנום או האם ימצא בייביסיטר חלופי שהקטנה המיוחסת תסכים לישון בלי בכי קורע לב" עוד איזה אקס בכלל לא מיתולוגי שנפטרתי ממנו בצורה מאוד חד משמעית לפני 10 שנים שולח לי SMS שהוא הערב בסביבה ורוצה להפגש לקפה ו"להשלים פערים".
רק כיוון שהייתי באמצע בלגנים אחרים ועוד בדיוק השכנים עם שני ילדיהם קפצו לביקור, מצאתי את עצמי עונה בלאקוניות "אני הערב בראשל"צ" במקום משהו יותר עינייני כגון "אין לי שום פערים להשלים איתך, אידיוט!".

לשמחתי הרבה אחותי התאוששה בזמן, הגעתי בנחת לרכבת, אפילו הצלחתי לקרוא קצת מהספר המשובח "אלגנטיות של קיפוד" אך לצערי לא הספקתי לסיימו (מה שמבטיח לי הרבה פחות שעות שינה הלילה מבד"כ או לחכות לעוד הזדמנות פז של שקט ללא הגורה בסביבה).

האירוע היה מסיבת אירוסין / חינה של זוג צעיר שהכלה לא רצתה חינה מסורתית כפי שרצו מצד החתן לקיים אבל נדלקה על הרעיון של קעקועי חינה במקום.
מצאתי את עצמי מסבירה כל הערב לסבתות ולדודות שאין מצב שמורחים שליחטה של החינה שלי על כפות הידיים! החינה הטבעית לקעקועים עולה מעל 100 ש"ח ל - 6 גרם!!!!
עשיתי להן קעקועים בסגנון המהינדי ההודי בכף היד ואז הן נרגעו. גם לחתן והכלה עשיתי עיטור זהה לבקשתם. אז זו חינה חומה ולא אדומה, וזה לא היה במריחה מגעילה אלא בציור מושקע והכי חשוב - שהכלה היתה מאושרת כי זה קלע לטעמה הרבה יותר מהאופציה המסורתית של עדת בעלה לעתיד.

גם ככה שמעתי אותה ואת בני משפחתה ממלמלים קיטורים של חוסר שביעות רצון מכמות המוזיקה המזרחית באירוע ומהדציבלים המוגזמים.
בשלב מסויים גם אני נשברתי ופניתי ל DJ בהארה שאנחנו באולם בגודל בוטן והוא שם הגברה כאילו אנחנו בקיסריה ובקיצור - תואיל נא בטובך להנמיך את המוזיקה...

על כל הרעשים הסביבתיים הללו הצטרף הרב השכונתי או משהו כזה, חבר ותיק של המשפחה (אתם יכולים בוודאי לנחש של איזו מהשתיים) שהחליט לברך את הזוג הצעיר וכל בני משפחתם, וכשאני מתכוונת לכל בני משפחתם - הוא לא פסח על אף אחד מארבעת הדורות ועל כל אחד דפק נאום שכולל גימטריה של שמו והקבלות לחצי מילון אבן שושן. זה היה כמו הבבא בובהבחזקת מיליון רק לא מצחיק ובדציבלים מוגזמים כי הוא שכח שיש לו מיקרופון וצעק כדי שכולם ישמעו.
לא חושבת שמישהו בשכונה הזו (או בכל העיר?) לא שמע את הרב הזה.

אם המשפחה הזו לא היתה מקסימה כל כך משני הצדדים, זה בוודאי היה אחד האירועים הטראומטיים ביותר בחיי, אבל אנשים טובים ונעימים מפחיתים את המצוקה הנגרמת מרעשי רקע לא הגיוניים לאוזן האנושית ולרב שלא יודע מתי לסתום.
בשלב מסויים מילמלתי לאחת הנערות שהתקעקעה אצלי: "מעניין כמה בגימטריה יוצא - תסתום כבר!" היא צחקה ואמרה שהיא מאוד מקווה שהוא לא יהיה הרב בחתונה עצמה.
כשהבנתי מהתגובות של המשפחה הקרובה שהם שוקלים ברצינות להזמין אותי כאטרקציה גם בחתונה עצמה, בררתי סוגיה חשובה זו ולשמחתי נודע לי שיהיה רב אחר, שלא מברבר כל כך הרבה.
אבן נגולה! גם עבור תשלום נאה יש גבול למה שאני מוכנה לעבור יותר מפעם אחת!

בדרך הביתה הרכבת היתה עמוסה בצורה מפתיעה לשעה זו, אבל כנראה בימי חמישי לקראת חצות יש גם אנשים שיוצאים מהמרכז ולא רק מגיעים אליו...
הייתי שפוכה מכדי להתרכז בספר, וניקרתי די הרבה עד כמה שהצלחתי בין כל רעשי הרקע בשלל מבטאים וקולות ובאור ניאון מסנוור.

הגעתי הביתה לקראת 02:00 , הייתי צריכה להעביר את הקטנה למיטתה שכן האקרובטית הזו כבר נפלה קודם לכן מהמיטה של סבתא בה ישנה ולי לא היו כל כוונות לבלות את המעט שנותר מהלילה בשכיבה במיטה לא לי בהשגחה. כמובן שהיא חצי התעוררה בהעברה ובכתה והייתי צריכה להעביר דקות ממושכות במילמולי הרגעה. כשהיא קלטה שזו אני היא נאחזה בי חזק ולא רצתה להשכב במיטתה. הרדמתי אותה מחדש במיטה שלי, המתנתי עד שתגיע לשלב של שינה עמוקה והעברתי אותה למיטתה.
עד שסיימתי להתקלח ולהתארגן לשינה היה כבר כמעט 03:00.

בשעה 06:30 התעוררה הנסיכה הקטנה וביקשה שוקו.
בעיניים דבוקות מחוסר שינה גיששתי את דרכי למטבח ומיששתי במקרר עד שמצאתי את החלב ואין לי מושג איך מצאתי את דרכי גם לאבקת הקקאו ולקומקום, אבל המשימה הוכתרה בהצלחה.
השוקו הוכן ובעוד היא לגמה לאיטה מול תוכניות הבוקר לילדים של ה BBC אני התעפצתי על הספה לצידה.
"אמא, קומי! כבר בוקר!" היא פקדה עלי. בחיי שניסיתי, אבל עייני נעצמו בכל פעם מחדש.
כעבור שעתיים בערך, בעוד היא מנסה לשחק איתי ואני מגיבה ומנקרת לסרוגין, הגיעו טלפונים מחברים שנתקעו בלי סידור לבן השנה שלהם ושאלו אם אוכל לשמור עליו לכמה שעות ועוד חברה רצתה שנצטרף אליה ולבת שלה לבילוי בגן השעשועים.
בשתי השיחות עניתי שאין מצב. אני לא אחראית למעשי ברגעים אלו וזה מסוכן מדי.

לשמחתי בשעה 13:00 כבר הקטנה היתה בשלה לשנ"צ. שתינו היינו כל כך עייפות שתוך דקה וחצי, גג דקותיים, שקענו בשינה לאחר הסיפור הקצרצר.
לצערי לה הספיקו שעה וחצי של שינה ולי?
אני צריכה עוד איזה 10 לפחות...

כשקמנו הסתבר שאמא שלי חזרה מירושלים וחשבה שהיא תלך בדיוק לנוח (מסכנה, 3 ימי מנוחה ב"אמריקן קולוני" לא הספיקו לה) וצרחה עלי כי לקטנה נפלו שני גרגרי תירס על הרצפה שלא ראיתי כשאספתי אחרי שאכלה.
תודה, אבל לא תודה.
לקחתי את הקטנה וחזרנו לטריטוריה השקטה שלנו והשארנו את האמא ההיסטרית שלי להרגע.
אח"כ אחותי הזכירה לה כנראה שאני בקושי ישנתי הלילה אז היא ירדה והציעה לקחת אליה את הילדה שאוכל לנוח. השעה היתה כמעט 18:00, תודה אבל לא תודה. זו לא בדיוק שעה שאפשר לתפוס בה תנומה ולחזור לתפקד לארוחת ערב ולהשכבת הגורה. גם הקטנה לא רצתה לעלות אחרי שנבהלה מהצעקות של קודם. היא הסתכלה על הסבתא שלה בחשדנות, לא ממש מוכנה לסמוך על השינוי בטונים מלפני קצת יותר משעה.

אחרי אחה"צ של משחקים עם הילדה במצב צבירה של כלום, השגחה קפדנית כשהיא משחקת עם הבנות הבלגניסטיות של השכונה, ארוחת ערב, אמבטיה כולל חפיפת ראש והשכבה לשינה, מצאתי את עצמי מתה לישון אבל לא מצליחה.

כאילו הגעתי לאיזו נקודת אל-חזור נעלמה.
אז אני מורחת זמן, לא מצליחהלהתרכז בטמבלוויזיה ובטח שלא בשארית הספר שנותרה לקריאה, ומקווה שהעיניים יחליטו לנקר שוב באיזה שלב ואני אלך להתחפר עמוק במיטה.
לפחות מחר בבוקר הקטנה תעלה לסבתא לקבל את השוקו של הבוקר ואני אזכה לחסד של עוד חצי שעת שינה יקרה...